ת"פ 8159/09

תקציר

המחלוקת העיקרית במקרה זה היא האם המתלונן נדקר על ידי הנאשם או שמא הנאשם יכול לעורר ספק סביר כי הדוקר היה מישהו אחר. לאחר שניתח את עדויות העדים המרכזיים, מצא השופט את עדותו של המתלונן אמינה, שכן היא מתיישבת עם עדי התביעה האחרים ומפורטת בחלקו באירועים. השופט גם מצא את עדויות חבריה של המתלוננת אמינות, שכן הם היו חברי ילדות של הנאשם ולא היה להם מניע להפליל אותו לשווא. מנגד, השופט מצא את עדותו של הנאשם בלתי אמינה ובלתי מבוססת, שכן היא הייתה פורמלית ומתחמקת, והוא הכחיש את כל האירועים למרות ריבוי העדויות נגדו. מהראיות עולה כי המתלונן וחבריו הגיעו למקום בו התגורר הנאשם והאחרון דקר את הראשון ללא כל התגרות מוקדמת. השופט הגיע למסקנה כי ראיות התביעה הוכיחו מעבר לכל ספק סביר כי הנאשם דקר את המתלוננת. השופט דחה גם את טענת ההגנה העצמית, שכן הראיות הצביעו על כך שהנאשם הוא התוקפן, ופצעי הדקירה במתלונן לא היו סבירים להגנה עצמית. על סמך ממצאים אלה הרשיע השופט את הנאשם בעבירות המנויות בכתב האישום.