בג"צ 3201/18

תקציר

העותרים ביקשו ביקורת שיפוטית על הכלל המגביל יציאה לחו"ל במימון ארגוני חרם, שנחקק על ידי ועדת הכנסת, ועל החלטת ועדת האתיקה שבאה בעקבותיו. לטענתם, הכלל פוגע בזכויות היסוד של חברי הכנסת, ובפרט בזכותם לחופש ביטוי פוליטי. עם זאת, בית המשפט מצא כי הכלל נחקק בסמכות ובהתאם לחוק, ואינו סותר חקיקה ראשית. כמו כן נמצא כי הוא עולה בקנה אחד עם ערכיה של מדינת ישראל ונועד לתכלית ראויה – לצמצם את תופעת החרמות ולהגן על אופייה הדמוקרטי של המדינה. עוד קבע בית המשפט כי הכלל עמד במבחני המידתיות, שכן הפגיעה בזכויותיהם של חברי הכנסת מוגבלת, בעוד שהתועלת שבקביעת הכלל היא משמעותית. באשר להחלת הכלל על עניינו הפרטני של העותר מס' 1, מצא בית המשפט כי ועדת האתיקה הפעילה את שיקול דעתה ואין מקום להתערבות משפטית. לפיכך נדחתה העתירה. השופט עמית הסכים עם ההחלטה והדגיש כי הפגיעה הפריפריאלית בחופש הביטוי הפוליטי של חברי הכנסת נועדה להגן על ליבת חופש הביטוי של אזרחי ישראל.