ד"נ 23/69

תקציר

בית המשפט העליון קבע כי יש להביא בחשבון את השתכרותה של אישה מעבודתה בעת קביעת מזונות מבעלה. פסק הדין התבסס על פרשנות המשפט העברי, לפיה מצופה מאישה להשתתף בכלכלת משק הבית ובמאמציו, והכנסותיה נחשבות ל"מעשה ידיה" המגיעות לבעלה. בית הדין הכיר בכך שסוגי העבודה שנשים עושות כיום שונים מאלה המנויים בתלמוד, וכי בעל אינו יכול לדרוש מאשתו לעבוד בעבודות מחוץ לבית. עם זאת, אם אישה בוחרת לעבוד ולהשתכר, ניתן לזקוף את הכנסותיה לחובות המזונות של בעלה, במיוחד אם עבודתה מספיקה למזונותיה. פסיקה זו מתיישבת עם החלטות בתי הדין הרבניים בישראל ומוצדקת על ידי החובות והזכויות ההדדיות שהנישואין מקנים. בנוסף, חוק שיווי זכויות האישה תשי"א-1951 אינו פוטר אישה מחובותיה בתוך המשפחה ורק מבטיח את זכותה לקניין. דעת הרוב, ובהם השופטים קיסטר וברנזון, הדגישה כי על בתי הדין החילוניים לכבד את פסיקותיהם של בתי הדין הדתיים בענייני הלכה, אף שאינם מחויבים להם. השופט ח' כהן חלק על כך, וטען כי אישה מחויבת רק לנהל את משק הבית וכי אין להתחשב בהכנסותיה מעבודה חיצונית או מרכוש בהחלטות מזונות. יתר על כן, הוא סבר כי בתי משפט חילוניים אינם צריכים להיות כבולים לפסיקות בתי הדין הדתיים בנוגע למנהג המדינה, שכן בתי משפט אלה מתעלמים מחוקי הארץ. השופט י' כהן הסכים עם החלטת הרוב, אך הוסיף כי סמכותם של בתי המשפט החילוניים לפרש את המשפט העברי מוטלת בספק, ויש לתת משקל רב לפסיקותיהם של בתי הדין הדתיים.