עת"מ 42787-09-16

תקציר

העותרים ביקשו מבית המשפט לבחון מחדש החלטה של הוועדה המקומית הנוגעת לתשלום כופר חניה, שהיוותה דרישה למתן היתר בנייה. הוועדה המקומית טענה כי יש לדחות את העתירה משום שהעותרים נעדרו שפיות בבקשתם, וכי יש להעביר את העניין לבית משפט אזרחי במקומו. השופט הסכים עם הוועדה המקומית כי העתירה נעדרת שחר, וכי העותרים ניסו להסתיר מבית המשפט מסמכים חשובים, דבר המהווה התנכלות ושיבוש הליכי משפט. השופט גם הסכים כי לוועדה המקומית יש סמכות לדון בתיק. המחלוקת העיקרית הייתה האם יש די מקומות חניה בשטחה של העותרת כדי לעמוד בדרישות היתר הבנייה. השופט קבע כי החלטת הוועדה כי כופר החניה נדרש על פי חוק צריכה לעמוד, שכן היא מבוססת על החוק. עוד קבע השופט כי טענות העותרים בדבר השתק פרוצדורלי - לפיהן הוועדה כבולה לטענה כי 15 מקומות חניה נמצאים בתחומי הנכס - אינן תקפות, שכן הוועדה לא קיבלה טענה זו, וממילא הטעו העותרים את הוועדה באשר למיקום החניות. עוד הבהירה השופטת כי גם אם 15 החללים היו בתחומה, יש לייחס אותם לבניין קיים בנכס, ולא לבנייה החדשה, ולכן עדיין נדרש הכופר. השופט דחה את בקשת העותרים לבטל את היתר הבנייה בשל אי חוקיות לכאורה לגבי מיקום החניות, שכן המבנה כבר נבנה, וביטול ההיתר עלול להסתכן בהריסה. עוד קבע השופט כי לעירייה סמכות לגבות את כופר החניה, וכי ועדת הערר שגתה בכך שדרשה לנכות את הכופר מהיטל ההשבחה. מאחר שהשופטת קבעה כי העתירה לוקה בחסר, אין צורך להתייחס לטענות הוועדה המקומית לדחייה על הסף. העותרים ביקשו להציג ראיות חדשות הנוגעות לכתב אישום נגד ראש העיר ושותף עסקי, אך השופט קבע כי הוא הוגש מאוחר מדי במשפט, ובכל מקרה לא ישפיע על פסק הדין. לפיכך, הבקשה להבאת ראיות נוספות נדחתה, והעתירה נדחתה. העותרים חויבו לשלם למשיבים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.