ת"א 53143-09-12

תקציר

בפסק הדין קובע השופט ארנון דראל כי התובע לא עמד די הצורך בנטל ההוכחה הנדרש לשינוי אחוז הריבית המשמש להיוון כספי פיצויים. ההחלטה מסתמכת על הנחות והערכות שנקבעו במקרים קודמים, לרבות אלה של ועדת וינוגרד וחוות דעת מומחים. מבחינה היסטורית, פיצוי בגין נזקי גוף מחושב על בסיס הנחות עקביות ומוכחות כגון תעסוקה רציפה ותוחלת חיים. שיעור הריבית המשמש להיוון עומד באופן מסורתי על 3%, וניתן להפריך אותו רק כאשר מובאות ראיות משמעותיות. למרות תיקונים לתקנות ההיוון והמלצות ועדת וינוגרד להפחתת הריבית, אלה לא הספיקו שכן הן נוגעות בעיקר ליחסים עם המוסד לביטוח לאומי ולא לתביעות נזק. חוות הדעת של התובע, שניתנה על ידי מר בן דור, ציפתה רק להשקעה באג"ח ממשלתיות, אשר בית המשפט מצא כי היא צרה מדי ומנוגדת להנחיות בית המשפט העליון המאפשרת מגוון גישות השקעה להשגת נזילות וסיכון נמוך באמצעות אפיקי השקעה מתוחכמים יותר. ההחלטה להותיר על כנה את הריבית של 3% מכירה בצורך בהכוונה חקיקתית ומדגישה את היעדר הראיות המשכנעות להתאמה במקרים פרטניים בהתחשב בנסיבות המשפטיות והכלכליות הקיימות. בסופו של דבר, בית המשפט פסק לתובע פיצוי בסך 6,719,000 ש"ח, תוך התחשבות בניכויים כמו קצבת נכות, וציין התאמות אפשריות ושכר טרחת עורך דין. ניהול כספי הפיצויים נדרש כדי להבטיח טיפול תקין, ונקבעו הוראות ספציפיות ליישום עתידי בנוגע לניידות ולזכאות לנהיגה.