ת"א 12016-05-20

תקציר

השופט קיבל את תביעת התובע בגין רשלנות כלפי הנתבעים והורה להם לפצות את התובע. השאלה המרכזית שעמדה בפני השופט הייתה האם מעשיו או מחדליו של מי מהנתבעים מהווים רשלנות לפי פקודת הנזיקין ומי מחברות הביטוח חויבה בתשלום פיצויים בגין הנזק שנגרם. השופטת קבעה כי הנתבעים הפרו את חובת הזהירות שלהם כלפי התובע, שהובילה לנזק שנגרם לו, וכי קיים קשר סיבתי בין רשלנות הנתבעים לבין נזקי התובע. השופטת דחתה גם את טענת השיהוי של הנתבעים וקבעה כי התנהלותו של התובע אינה מעידה על ויתור על זכותו לתבוע. בסוגיית האשם התורם קבעה השופטת כי לא ניתן להטיל על התובע, שנפגע במהלך עבודתו בעת מילוי הוראות הממונים עליו, אחריות לאשם תורם שיפחית את הפיצוי לו הוא זכאי. לפיכך, השופט ייחס לתובע אפס אחריות. באשר לחלוקת הפיצויים בין הנתבעים, חילק השופט 25% מהחבות לחברת כוח האדם (הנתבעת 1), 65% לקבלן הראשי (הנתבעת 3) ו-10% ליזמים (הנתבעים 6 ו-7). באשר לחברות הביטוח המעורבות, קבע השופט כי חברת הביטוח של הנתבעת 2 תשלם 25% מהסכום, ואילו חברת הביטוח של הנתבעים 4 ו-6 תשלם 75% מהסכום. עוד פירטה השופטת את נזקי התובע, לרבות הפסדי השתכרות בעבר ובעתיד, נכות תפקודית, כאב וסבל, סיוע לצד ג', הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה ותגמולי המוסד לביטוח לאומי, בסך כולל של 1,117,563 ₪. לאחר חישוב חלקם היחסי של הנתבעים בנזק, הורה השופט לנתבעים 4, 6 ו-7 לשלם לתובע 209,543 ₪, בצירוף הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בשיעור של 23.4%. השופט דחה את התביעה נגד נתבע 5 והורה לתובע לשלם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד לנתבע 5 בסך 10,000 ₪. בנוסף, חויבה מנורה, חברת הביטוח של הנתבעים 4, 6 ו-7, לשלם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד לאיילון, צד שלישי, בסך של 20,000 ₪.