ע"א 2/74

תקציר

המשיב הפקיע שני מחסנים מהמערערת, שהייתה דיירת מוגנת. הודעה על ההפקעה פורסמה בינואר 1971. המערער טען, כי לא היה מודע להפקעה עד אפריל 1973, וביקש מבית המשפט המחוזי פיצויים לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943. המשיבה, בינתיים, לא שילמה את סכום הפיצוי הבלתי שנוי במחלוקת בסך 130,000 ליי. בית המשפט המחוזי פסק למערער את הסכום המבוקש, בצירוף ריבית ושכר טרחת עורך דין. שני הצדדים ערערו על החלטה זו. בית המשפט העליון קבע כי יש לחשב את הפיצוי על פי המחירים בעת ההפקעה, שהיה בינואר 1971, ולא בעת המשפט. הערכת המומחה שהציג המשיב, שהתבססה על המחירים בינואר 1971, התקבלה על זו של המערערת, שהתבססה על המחירים בעת המשפט. עם זאת, בשל הימנעותו של המשיב מלמסור למערער הודעה במועד על ההפקעה – כנדרש בדין – זכאי המערער לפיצוי בגין האיחור. החלטת בית המשפט המחוזי לפסוק למערערת ריבית בשיעור מוגדל בגין תקופת השיהוי הייתה ראויה, אם כי חישוב הנזקים צריך להביא בחשבון גם את שווי השימוש שעשתה המערערת בנכס באותה תקופה. יתר על כן, בית המשפט מצא כי שכר טרחת עורך הדין שנפסק למערערת היה נמוך מדי ויש לבחון אותו מחדש. ערעורי הצדדים התקבלו, אפוא, והתיק הוחזר לבית המשפט המחוזי להמשך בירור וקביעת נזקי המערער בהתאם לממצאי בית המשפט העליון. המשיבים חויבו בהוצאות המשפט של המערער בגין הערעור, בצירוף שכר טרחת עורך דין מוגדל בסך 2,000 ל"י.