ת"א 44312-01-18

תקציר

התיק סובב סביב תובע שקיבל חיסון נגד שפעת מקופת החולים הנתבעת ולאחר מכן פיתח דלקת המעי הגס הרוחבית (TM), מחלה הפוגעת בחוט השדרה. התובע תבע את קופת החולים בטענה כי החיסון גרם לו למדיטציה טרנסנדנטלית וכי הקופה לא סיפקה מידע מספק על הסיכונים האפשריים של החיסון. השופטת בחנה בקפידה את הראיות והטיעונים שהציגו הצדדים. הם לא הסכימו על השאלה האם התובע קיבל את החיסון מאחות ממוצא רוסי, כפי שטען, ועל המידע שמסרה האחות לפני מתן החיסון. השופט פסק לטובת הנתבעים, קיבל את גרסתם לאירועים ודחה את טענות התובע בעניינים אלה. השאלה המרכזית הייתה האם קיים קשר סיבתי בין החיסון לבין הופעת הסימפטומים של התובע. המומחה מטעם התובעת, פרופ' שינפלד, טען לטובת קשר סיבתי, תוך שהוא מצטט ספרות רלוונטית ומנגנון מתקבל על הדעת. עם זאת, המומחה מטעם הנתבעת, פרופ' נפרסטק, סתר זאת, בהתייחסו למחקרים אפידמיולוגיים מבוקרים שהצביעו על כך שאין קשר סיבתי בין החיסון למדיטציה טרנסנדנטלית. הוא הדגיש כי עצם הקרבה הזמנית בין החיסון להתפרצות המחלה אינה יוצרת קשר של סיבה ותוצאה. לאחר ששקל את חוות דעתם של שני המומחים ואת חקירותיהם הנגדיות, צידד השופט בפרופ' נפרסטק, ומצא את גישתו מבוססת והגיונית יותר מבחינה מדעית. השופט הגיע למסקנה כי הראיות שהוצגו אינן מבססות קשר סיבתי עובדתי בין החיסון לבין מדיטציה טרנסנדנטלית, במיוחד בהתחשב בשכיחות הנמוכה של מדיטציה טרנסנדנטלית בקרב מחוסנים. השופט התייחס גם לחוות דעת של מומחים אחרים, חלקם תומכים בפרופ' שינפלד ואחרים מיישרים קו עם פרופ' נפרסטק, אך בסופו של דבר השופט לא השתכנע שיש קשר סיבתי. אף שדי היה בקביעת היעדר קשר סיבתי כדי לדחות את התביעה, התייחסה השופטת גם להיבט הנורמטיבי של המקרה. בא כוח התובע טען כי על קופת החולים מוטלת החובה ליידע את התובע בדבר הסיכונים הנדירים הכרוכים בחיסון, לרבות האפשרות לנזק נוירולוגי חמור. עם זאת, השופט חלק על כך וקבע כי חובת הגילוי של קופת החולים חלה רק על סיכונים נפוצים וכי הסיכונים הנדירים אינם מעשיים להעברת מידע לכל חולה. עוד נימקה השופטת עמדה זו בהתייחסה להקפדה של קופות החולים על הנחיות משרד הבריאות וליתרונות החיסון. בנוסף, נדחתה גם טענת התובע להטעיה הנוגעת ליעילות החיסון, שכן השופט לא מצא כל הצדקה לטענה כי התובע היה מוותר על החיסון אם היה יודע שיעילותו אינה 100%. לסיכום, דחתה השופטת את התביעה, וחייבה את התובע לפצות את הנתבע בהוצאותיו, בסך 15,000 ₪, תוך הכרה במחלתו המורכבת של התובע תוך הדגשה כי לא ניתן לייחס אחריות לנתבע.