ע"ע 92/10

תקציר

המערערת הגישה תביעה נגד המשיב בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, אשר הסתיימה בהסכם פשרה לפיו המשיב ישלם למערערת פיצויי פיטורים, בעוד שיתר רכיבי התביעה נדחו. שני הצדדים הסכימו כי בית המשפט יפסוק בשיטת הפשרה, תוך ויתור על זכותם לצעדים פרוצדורליים נוספים. בית הדין לעבודה קבע כי המשיב ישלם למערערת סך של 30,000 ₪ בתוך 30 יום, ללא נוכחות נציגי ציבור, וללא נימוקים להחלטה. המערערת ערערה על ההחלטה משני טעמים: ראשית, כי פסק הדין אינו שלם ולכן בטל, ושנית, כי סכום פיצויי הפיטורים חרג ממתחם הסבירות. המשיב ביקש לדחות את הערעור על הסף או לחילופין לחייב את המערער להפקיד ערבות, בטענה כי סיכויי ההצלחה נמוכים, וכי המערער גרר אותם להליך אחר. עוד טען המשיב כי הערעור בטל, שכן פסק הדין העניק למערערת למעלה מ-60% מפיצויי הפיטורים המרביים. בנוסף, הזכיר המשיב את התנהגותו האלימה של המערערת כלפי אחד מעובדי המשיב, שהביאה לפסק דין של בית המשפט לתביעות קטנות שהורה למערערת לשלם פיצויים בסך 7,500 ₪, דבר המטיל ספק ביכולת ההחזר של המערערת. המערערת התנגדה לבקשה, בטענה כי המשיב התעלם מטענת פסק הדין החלקי, וכי הם שילמו את פסק הדין של בית המשפט לתביעות קטנות. עוד טענו כי יש להעדיף את זכות הגישה שלהם לערכאות על פני דחיית תביעתם על הסף, כי יכולותיהם הכלכליות מספיקות וכי המשיב לא הוכיח נזק ממשי. בית המשפט הכיר בזכות הגישה לערכאות כזכות יסוד עליונה, ודן בנסיבות בהן ניתן לאמץ ערבות להבטחת הוצאות הנתבע. בית המשפט ציין כי התערבות בפסק דין שניתן בפשרה היא צעד קיצוני. הבקשה לדחייה על הסף נדחתה, שכן החלטה זו נתונה בידי ההרכב שדן בתיק. אשר לבקשה לשחרור בערבות, בית המשפט לא מצא עילה להיעתר לה, מה גם שהמערערת פרעה את פסק הדין החיובי מבית המשפט לתביעות קטנות. בית המשפט לא שוכנע כי למערער היסטוריה של חדלות פירעון, והמשיב לא הוכיח די הצורך את חוסר הבסיס שבערעור ואת יכולתו להתאושש מהמערער. לפיכך, הבקשה נדחתה, והוצאות הבקשה יידונו על ידי ההרכב הדן בערר.