ת"א 39879-05-18

תקציר

התובעת, שהייתה מבוטחת על ידי הנתבעת, טענה כי לרכבה נגרם נזק כתוצאה מתאונה המכוסה בפוליסה. לגופו של עניין, היא טענה כי מכוניתה הנוסעת התנגשה במעקה בטיחות בצד הדרך. הנתבעת הכחישה את הטענה, וטענה כי התובעת לא הצליחה להוכיח כי הנזק נגרם כתוצאה מאירוע ביטוחי. לחילופין, טענה הנתבעת כי התובעת ביצעה מעשי מרמה, בכך שמסרה עובדות כוזבות לגבי נסיבות הנזק בכוונה לקבל מהנתבעת תשלומים שלא כדין, כאמור בחוזה הביטוח. בית המשפט בחן האם הצליח התובע להוכיח קיומו של מקרה ביטוחי, הדורש הוכחת ארבעה יסודות: (1) הסיכון הממומש מכוסה בפוליסה; (2) הנזק שנגרם נכלל בפוליסה; (3) קיים קשר סיבתי בין הנזק לבין התממשות הסיכון; (4) הסיכון התממש במהלך תקופת הביטוח. בית המשפט פסק נגד התובעת וקבע כי לא הצליחה להוכיח יסודות אלה. השופטת ציינה כי מדיווחים ממערכת המעקב של רכבו של התובע עולה כי הרכב היה נייח בעת התאונה הנטענת והיה ממוקם באופן שונה ממה שנטען על ידי התובע. יתרה מכך, השופטת קבעה כי התובעת לא הגישה כל ראיה חיצונית שתתמוך בטענתה, דבר שהיה צפוי בהתחשב בנסיבות. עדויות התובעת והעדים נמצאו בלתי אמינות ומלאות סתירות, ולכן לא היה בהן די כדי להוכיח את טענתה. יתר על כן, השופטת הסכימה עם מומחי הנתבעת שקבעו כי הנזק לרכב אינו תואם את מנגנון הפגיעה שתיאר התובע, לרבות הטענה כי הרכב היה בתנועה בעת ביצוע הנזק. השופט הגיע למסקנה כי התובעת לא הצליחה להוכיח את התרחשותו של מקרה ביטוח ודחה את תביעתה. השופט פסק לטובת הנתבע גם ביחס לטענת המרמה, וקבע כי התובע אכן מסר פרטים כוזבים על נסיבות הנזק בכוונה להוציא כספים מהנתבע. כתוצאה מכך, הנתבעת הייתה פטורה מתשלום פיצוי כלשהו לתובע. התובע חויב לשלם לנתבע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, בסך 25,000 ₪ בתוספת מע"מ.