ע"א 4067/07

תקציר

הערעור מתייחס לתוקפו של צו הפקעה שהוצא בשנת 1953 מכוח חוק רכישת קרקעות, אשר העביר את הבעלות במקרקעי המערערים לרשות הפיתוח. השאלה המרכזית היא האם על בית המשפט להורות על ביטול ההפקעה מן הטעם שהצורך הציבורי בה לא היה קיים מלכתחילה, או שהקרקע לא שימשה למטרה שלשמה הופקעה ובכך זנח את מטרת ההפקעה. עוד טוענים המערערים כי משמצא בית המשפט כי ההפקעה תקפה, היה עליו לדון בשאלות הנוספות הנוגעות לבעלות על הקרקע. השופט דנציגר פותח ומציין כי חוק רכישת מקרקעין הוא דבר חקיקה חריג, מוגבל בהיקפו ובאופיו רטרואקטיבי, שנועד לתת תוקף לתפיסת קרקעות נטושות על ידי המדינה בימים הראשונים שלאחר עצמאות המדינה. שלושת התנאים להפקעה לפי חוק זה הם שהקרקע הייתה חסרת בעלים ב-1 באפריל 1952, ששימשה לצורכי פיתוח, התיישבות או ביטחון חיוניים בין מאי 1948 לאפריל 1952, ושהיא עדיין הייתה נחוצה למטרות אלה בעת הנפקת התעודה. על פי הפסיקה שנקבעה, הקביעות שנקבעו בתעודת ההפקעה הן מוחלטות ולא ניתן לערער עליהן רטרואקטיבית. המערערים לא הביאו כל ראיה לסתור קביעות אלה, וחלוף הזמן שחלף מאז ההפקעה הופך ערעור כזה לבלתי מעשי. זאת ועוד, השופט מציין כי הקרקע אכן שימשה למטרות האמורות בצו ההפקעה. לאחר מכן עובר השופט לשאלה האם ייעודה הנוכחי של הקרקע – כשטחים ירוקים, שמורות טבע ומתקן "מקורות" – עולה בקנה אחד עם התכליות המפורטות בתעודת ההפקעה. כאן היא בוחנת פרשנויות לדיני הפקעות אחרים ומוצאת כי השימוש בקרקע ל"שטחים ירוקים" הוכר פעמים רבות כמשרת מטרה ציבורית. היא מדגישה כי חוק רכישת מקרקעין הוא חריג ויש לפרשו בהקשר ההיסטורי של חקיקתו, דבר הממתן את השפעתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו על פרשנותו. השופט דנציגר מסכם כי השימוש הנוכחי בקרקע עולה בקנה אחד עם תכליות ההתיישבות והפיתוח שצוינו בתעודה. באשר לטענות הנוספות של המערערים, מסכים השופט עם החלטת בית המשפט המחוזי שלא לדון בהן, שכן הן נוגעות להיעדרות ולטענות בעלות סותרות. עם זאת, היא מבהירה כי יש להחזיר שאלות אלה להכרעתו של בית המשפט המחוזי, שכן הן נחוצות כדי לקבוע האם המערערים זכאים לפיצוי כלשהו לפי חוק רכישת מקרקעין. לסיכום, מציע השופט דנציגר לדחות את הערעור על תוקפה של ההפקעה ולהעביר את תביעות הבעלות לבית המשפט המחוזי. השופטים ריבלין ורובינשטיין מסכימים עם דעה זו.