ת"א 19491-07-16

תקציר

המקרה שלפנינו סובב סביב מחלוקת הנוגעת לפרסום דברי לשון הרע כתוצאה מעיקולים. התובעת טענה כי בקשת הנתבעת לעיקול מהווה לשון הרע, שכן משתמע ממנה כי התובעת אינה מסוגלת לשלם את חובותיה, דבר הפוגע בשמה הטוב ובעסקיה. בתוך כך, טענה הנתבעת לחסינות לפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, המקנה הגנה לפרסומים שנעשו במסגרת הליכים משפטיים. בית המשפט הכיר בכך שהבקשה לעיקול יכולה להיחשב כלשון הרע, אך שאלת המפתח הייתה האם לנתבע יש הגנה תקפה על פי החוק. לאחר שיקול דעת מעמיק, הגיע השופט למסקנה כי סעיף 13(5) אכן צריך להעניק חסינות לנאשם. זאת, משום שסמכותו של רשם ההוצאה לפועל להטיל עיקולים היא מעין שיפוטית במהותה, והסעיף כולל במפורש פרסומים שנעשו בפני רשויות אלה. זאת ועוד, תכליתו של סעיף 13(5) היא להבטיח את חופש הביטוי בהליכים שיפוטיים ומעין-שיפוטיים, ולמנוע התדיינות משפטית לאחר מכן. לפיכך, ההגנה המוחלטת של סעיף זה חלה, ללא קשר לחוקיות ההליכים. במקרה זה, בעוד תיק ההוצאה לפועל והעיקולים נמצאו כבלתי חוקיים, עומדת לנתבע הגנה תקפה מפני תביעת לשון הרע. לפיכך, התביעה נדחתה, ללא כל הוצאות או שכ"ט עורכי דין שהוטלו על התובע, בהתחשב בתום הלב של התביעה ובאופייה המוחלט של ההגנה. פסק דין זה תורם להבהרת הדין בנוגע ללשון הרע ולהגנות הקיימות במקרים של עיקולים שלא כדין.