ת"א 28263-06-23

תקציר

החלטת בית המשפט מתייחסת לאגרה הראויה שיש להחיל על תביעה אזרחית מסוימת. ישנם תשלומים שונים עבור סוגים שונים של תביעות. התובעים טענו כי תביעתם נופלת לקטגוריה שמשכה שכר טרחה נמוך יותר, בעוד הנתבעים טענו אחרת. השאלה המרכזית הייתה האם התביעה מהווה "תביעה שהגישה הנפגעת נגד אדם שביצע עבירת מין". בית המשפט בחן את לשון התקנה הרלוונטית ומצא כי התנאי הראשון הנזכר בה חל רק על התרחיש הראשון המפורט בתקנה. השימוש במילה 'או' הצביע על כך שהתרחישים האחרים לא דרשו עמידה באותו תנאי. לפיכך, היה על בית המשפט לקבוע האם התביעה עומדת בתרחיש השני המפורט בתקנה. התרחיש השלישי התייחס לתביעות לפי החוק למניעת הטרדה מינית והיה רלוונטי לחלק מהטענות במקרה זה. עם זאת, התרחיש השני דרש בחינה נוספת. תרחיש זה התייחס לתביעה שהגיש נפגע עבירת מין נגד התוקף. בית המשפט קבע כי תרחיש זה אינו מחייב שהתביעה תהיה תביעה נגררת או שתהיה הרשעה פלילית. מטרת התקנה הייתה לאפיין את המעשים הנטענים בתובענה ולא ליצור תנאי מוקדם להחלת התקנה שניתן יהיה לקבוע רק בשלב מאוחר יותר של ההליך. בית המשפט מצא כי מטרת האגרה המופחתת הייתה לעודד נפגעי עבירות מין להגיש תביעות אזרחיות, ותכלית זו גברה על הצורך בתשלום אגרה המהווה חסם בפני תביעות שווא. בעוד שאין לבטל בקלות ראש את חששותיהם של הנאשמים מפני טענות סרק, מחוקק המשנה העדיף בבירור גישה לצדק עבור הקורבנות. עוד ציין בית המשפט כי פרשנותו נתמכת בשתי החלטות של בית המשפט העליון. לבסוף, בית המשפט בחן בקצרה האם העובדה שהנתבעים נתבעים כיורשיו של עבריין לכאורה שנפטר השפיעה על יישום התקנה. בית המשפט ציין כי סוגיה זו לא נטענה ורק ציין כי יש לפרש את התקנה כך שתחול בנסיבות אלה. לפיכך הבקשה נדחתה, והאגרה הנמוכה יותר חלה. ההחלטה התקבלה ללא הוצאות, בהתחשב בסוגיה המשמעותית הכרוכה בכך. ניתן היה לפרסם את פסק הדין ללא שמות או פרטים מזהים של הצדדים.