עמ"ש 35475-03-17

תקציר

פסק הדין מתייחס למחלוקת בין בני זוג בנוגע לסיווג הכספים ששולמו במסגרת פוליסת ביטוח בעקבות הידבקותו של המשיב בפוליו בינקותו. הפוליסה המדוברת ביטחה את המשיב מפני אובדן כושר השתכרות. פסק דינו של בית משפט קמא אפיין את התשלומים כנובעים מהתפרצות פוליו, ולפיכך הוציא אותם מהנכסים המשותפים של בני הזוג לפי סעיף 5(א)(2) לחוק יחסי ממון. עם זאת, ערכאת הערעור חלקה על קביעתו של בית משפט קמא. היא הדגישה כי התשלומים לא היו קשורים להתפרצות פוליו חדשה, אלא היו קשורים לנכות קיימת. לפיכך, אין להחריג את התשלומים לפי סעיף 5(א)(2). בית המשפט פירש את כוונת המחוקק העומדת מאחורי סעיף זה כחלה רק על פיצויים הקשורים לנזקי גוף או כאב וסבל, ואין זה המקרה כאן, שכן התשלומים מחליפים את השכר שהמשיב היה משתכר אלמלא הנכות. זאת ועוד, ערכאת הערעור מצאה כי שגה בית משפט קמא בכך שלא בחן את טיב התשלומים שהתקבלו לפני מועד הפירוק ומחוץ לחשבון המשותף. תשלומים אלה צריכים להיבחן על פי טיבם - כתשלומי שכר או פנסיה - כדי לקבוע את סיווגם במסגרת היחסים הכספיים של בני הזוג. בסופו של דבר התקבל הערעור, והתיק הוחזר לבית המשפט קמא להמשך בחינה. לגופו של עניין, על בית משפט קמא לבחון עתה את סיווגם של מה שמכונה "חיסכון" שנצבר לאחר גיל 65 ולקבוע את זכאותו של המערער לכספים אלה, בהתחשב בממצאי ערכאת הערעור. כל צד חויב לשאת בהוצאותיו, והמשיב חויב לפצות את המערער בגין כל ההוצאות שנפסקו נגדו בעבר.