רע"פ 7681/13

תקציר

בפסק הדין מיום 21.1.2014 דחה בית המשפט את בקשת רשות הערעור בנימוק שהיא אינה מעלה שאלות משפטיות מהותיות או סוגיות בעלות עניין ציבורי מעבר לענייניו הפרטיים של המבקש. הבקשה התמקדה בשאלה האם ראוי לחרוג ממתחם הענישה שקבע בית משפט השלום משיקולי שיקום, לפי סעיף 40ד(א) לחוק העונשין. בית המשפט הדגיש כי עניינים אלה, הקשורים באופן מהותי לעובדות ולנסיבות הספציפיות של המקרה, כבר נבחנו ביסודיות על ידי שתי ערכאות שיפוטיות שהגיעו להסכמה. טענתו של המבקש נסובה בעיקר סביב חוסר שביעות רצון מאורך העונש, אך על פי עקרונות משפטיים מבוססים, ערעורים הנוגעים לחומרת העונש מצדיקים בדרך כלל התייחסות רק במקרים בהם קיימת חריגה משמעותית ממדיניות הענישה המקובלת. בהכרעת הדין צוין כי העונש שהוטל היה מאוזן והתחשב הן במהות העבירה והן בנסיבות המבקש. זאת ועוד, בית המשפט לא מצא טעם בטענת המבקש בדבר יישום לרעה של סעיף 40ד(א), המאפשר שיקול דעת שיפוטי לסטות מהעונש שנקבע אם קיים פוטנציאל ממשי לשיקום – פוטנציאל שלא נראה במקרה זה, שכן המבקש היה מעורב בעבירות תוך כדי טיפול. בנוסף, אף שבית המשפט הפרוצדורלי הכיר בהשפעת הליך השיקום בשלב גזר הדין, הוא לא מצא סיבה משכנעת לחריגה נוספת. לפיכך הונחה המבקש להתחיל לרצות את עונשו במתקן הייעודי ביום 11.2.2014, תוך מתן הנחיות ספציפיות לתיאום עם שירות בתי הסוהר.