סע"ש 8645-11-18

תקציר

התובעים, שמחה ואסנת, טענו כי התקיימו ביניהם יחסי עובד-מעביד עם הנתבעת, המועצה האזורית גזר, ולכן היו זכאים להטבות ותשלומים שונים כשכירים. הם העבירו שיעורי מוזיקת קצב לילדים בגני ילדים בתחום השיפוט של המועצה במשך כמה שנים. עם זאת, בית הדין מצא כי למרות שאינדיקטורים מסוימים הצביעו על יחסי עובד-מעביד, התמונה הכוללת הצביעה על כך שהתובעים הם קבלנים עצמאיים. פסק הדין התבסס על מבחנים ושיקולים שונים שנקבעו בפסיקה, אשר סייעו לקבוע את אופי ההתקשרות של התובעים. אלה כללו את מבחן האינטגרציה, מבחן הכפיפות והפיקוח, השימוש בציוד, הקשר האישי וההתחשבות שניתנה לתובעים. באשר למבחן השילוב, קבע בית המשפט כי עבודתם של התובעים אינה חלק בלתי נפרד מפעילות הליבה של הגנים, שכן שיעוריהם אינם חובה ותלויים בתשלומי הורים. זאת ועוד, התובעים לא נדרשו להצטרף לימי ההכנה של הגנים, ושעות עבודתם נקבעו על ידם, בתיאום עם הגננות. ההיבט השלילי של מבחן האינטגרציה נטה גם ליחסי קבלן עצמאי. התובעים הוציאו חשבוניות, נהנו מהטבות של עבודה עצמאית, ועבדו במקביל במקומות אחרים ללא בלעדיות למועצה. למרות שהתובעים יזמו את הקשר, המועצה לא הציעה להם תעסוקה אלא העסיקה אותם כנותני שירותים. התובעים גם היו מודעים לכך שאינם עובדים, כפי שעולה מניסיונם התעסוקתי הקודם והמאוחר. אשר לפיקוח וכפיפות, הפיקוח המינהלי של המועצה היה מינימלי ונועד לפקח על מתן השירות ואיכותו. התובעים קבעו את מערכי השיעור ולוחות הזמנים שלהם, תיאמו היעדרויות וחתמו על דפי נוכחות עם הגננות. הם גם השתמשו בציוד שלהם ולא יכלו בקלות להעביר את עבודתם לאחרים, אך גורמים אלה לא נחשבו מכריעים במקרה זה. התמורה ששולמה לתובעים הייתה גבוהה משמעותית מזו שהיו מקבלים כעובדי המועצה. זאת, יחד עם ההסכמים החוזיים עליהם חתמו התובעים, בהם צוין כי הם נותני שירותים, והבנת הצדדים את מערכת היחסים ביניהם, הכבידו מאוד לטובת המועצה. בסופו של דבר, הגיע בית הדין למסקנה כי לא התקיימו יחסי עובד-מעביד בין התובעים לבין המועצה. לפיכך, נדחתה תביעת התובעים להטבות לעובדים, והם חויבו לשלם למועצה הוצאות משפט בסך 6,000 ₪ כל אחד.