בר"ע 31278-12-20

תקציר

הערעור מתייחס למחלוקת על תגמולי ביטוח בעקבות תאונת עבודה. המשיב, שהוכר כנכה וזכאי לקצבה מהמוסד לביטוח לאומי, קיבל את מלוא תגמולי הביטוח מהמבטחת המערערת במשך מספר שנים לאחר התאונה. לאחר מכן שלחה המבטחת למשיב מכתב דחייה, בו ציינה כי הוא אינו נחשב עוד כבלתי כשיר לחלוטין לעבודה ויהיה זכאי לתגמולי ביטוח חלקיים בלבד בגין חזרה הדרגתית לעבודה. המשיב תבע את המבטחת בדרישה להמשך תשלומים בגין אובדן כושר עבודה מוחלט. כתב ההגנה של המבטחת כלל מספר טענות, שחלקן אינן רלוונטיות להליך. המשיב הגיש בקשה למחוק חלקים מכתב ההגנה, לרבות פסקה 9, בה נטען כי המשיב אינו זכאי לתגמולי ביטוח נוספים על פי הפוליסה. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ומחק את סעיף 9. המבטחת ערערה על החלטה זו. בית הדין לעבודה נתן רשות ערעור וקיבל את הערעור, ובכך הפך את החלטת בית הדין האזורי למחוק את סעיף 9 לכתב ההגנה. בית הדין לעבודה קבע כי אין להחיל במקרה זה את הוראת הממונה המחייבת את המבטחים לפרט את הנימוקים לדחיית תביעה בהזדמנות הראשונה. בית המשפט מצא כי אי התחשבות בטענת המבטחת עלולה לפגוע באופן מהותי בזכויותיה של המערערת ולהוביל להליך שגוי. בית הדין לעבודה ציין גם הבחנה בפסיקה בין הרחבת הכיסוי הביטוחי לבין חריגים לכיסוי. הודגש כי הנחיית הממונה וחריגותיה נועדו לאפשר למבוטחים להעריך את כדאיות הגשת התביעה. במקרה דנן, תביעתו של המשיב נסובה סביב זכותו לקבלת מלוא תגמולי הביטוח, והמבטחת סיפקה נימוקים מספיקים לדחיית תביעה זו במכתב הדחייה. בית המשפט הגיע למסקנה כי יש לאפשר למבטחת להעלות את הטענה בסעיף 9 לכתב ההגנה, שכן אם לא תעשה כן, תביא להרחבת הכיסוי הביטוחי גם לסיכונים שאינם מבוטחים בפוליסה. בנוסף, הורה בית המשפט כי המשיב יוכל להגיש כתב תביעה מתוקן או כתב תשובה בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין, והבהיר כי לא יהיה צו להוצאות בערעור.