בג"צ 2847/22

תקציר

פסק הדין המדובר קשור לעתירה המופנית להחלטות בית הדין הרבני האזורי תל אביב-יפו ובית הדין הרבני הגדול בנוגע להליך גירושין. בני הזוג המדוברים, שהיו נשואים למעלה מ-20 שנה ולהם שישה ילדים משותפים, ניסו להסדיר את הליכי הגירושין שלהם מחוץ לבית המשפט במשך כארבע שנים. עם זאת, בית הדין האזורי הגיע למסקנה כי התנגדותו של הבעל למתן גט אינה אלא תכסיס לחייב את האישה לוותר על חלקה בנכסים המשותפים - קרי, דירת המגורים שלהם. כתוצאה מכך, בית הדין הורה לבעל לתת גט ולשלם מזונות לאישה עד לסיום הגירושין. בנוסף, החליט בית המשפט כי חלוקת הרכוש המשותף, לרבות הדירה, תושהה עד שבנם הצעיר יגיע לגיל 18. כאשר הבעל המשיך לסרב להתגרש מאשתו, הוציא בית הדין צו האוסר עליו לעזוב את הארץ. ערעוריו הבאים של הבעל לבית המשפט הגדול ולבג"ץ לא צלחו. בג"ץ דחה את העתירה וציין כי טענות הבעל כבר נדונו בבית הדין המחוזי והגדול ואין עילה להתערבות. בית הדין התחשב גם בדברי היועצת המשפטית כי לבעל יינתן שימוע אם יבקש זאת. בינתיים, בית הדין הגדול עמד על כך שהבעל לא סיפק כל ראיה שתתמוך בתביעותיו הכספיות נגד האישה והאשים אותו בנקיטת טקטיקות שיהוי. העתירה הנוכחית, שהוגשה על ידי הבעל שאינו מיוצג משפטית, מבקשת להורות לבית המשפט הגדול ולבית הדין האזורי לנמק את החלטתם שלא לבטל את מכירת הדירה ואת דחיית ערעורו. הטענה המרכזית שהעלה הבעל היא כי החלטות אלה סותרות פסיקה קודמת של בג"ץ (בג"ץ 4403/21) וכי לא ניתן לו שימוע הוגן. עם זאת, בג"ץ החליט לדחות את העתירה מבלי לבקש את תגובת המשיבים. בפסק הדין נקבע כי בג"ץ אינו משמש כערכאת ערעור על החלטות בית הדין הרבני ויתערב רק במקרים חריגים. המסקנה היא כי מקרה זה אינו מהווה חריג כזה, ועל כן העתירה נדחית. כמו כן, הבעל חויב לשלם שכר טרחת עורך דין בסך 7,000 ₪, בהתחשב בעברו המטריד הן את האישה והן את מערכת המשפט בעתירות לא ראויות.