ת"א 6051/04

תקציר

תיק זה נסוב סביב תביעת התובעת לפיצויים מהנתבעים בגין הקפאה ממושכת של היתרי בנייה, שנמשכה כ-25 שנה, מכוח סעיפים 77 ו-78 לחוק התכנון והבניה. התובעת, חברה פרטית, רכשה מגרש במרכז העיר הרצליה בשנת 1974 והתכוונה לבנות עליו. עם זאת, הוועדה המקומית הרצליה לתכנון ובנייה (הנתבעת מס' 1) דחתה את בקשת החברה להיתר בנייה בשנת 1978, בנימוק של הליך תכנוני מתמשך לאזור. החלטה זו הקפיאה למעשה את יכולתו של התובע לפתח את החלקה. החברה טענה כי הקפאה זו הייתה בלתי סבירה ופגעה בזכויות הקניין שלהם וגרמה להם נזק כספי משמעותי. הנתבעת מס' 1 טענה כי התובעת לא עשתה דבר לקידום הוצאת היתר בניה וכי ההקפאה הייתה פעולה סבירה בסמכות הוועדה. בנוסף, הם טענו כי התביעה התיישנה, שכן היא הייתה צריכה להיות מוגשת בתוך פרק זמן מסוים. בתוך כך, הנתבעת מס' 2, הוועדה המחוזית לתכנון ובניה תל אביב (הנתבעת מס' 2), הצהירה כי לא הייתה מעורבת באירועים שהובילו לתביעה. בית המשפט בחן את סוגיית ההתיישנות וקבע כי עילת התביעה נופלת תחת עוולה נמשכת, כאשר תקופת ההתיישנות מתחילה מסיום המצב הפוגעני. נמצא כי ההקפאה המנהלית על רכושו של התובע נמשכה עד ינואר 1998, כלומר התביעה שהוגשה בשנת 2004 הייתה בחלקה בתוך תקופת ההתיישנות. אשר לעילות התביעה, קיבלה השופטת את טענת הרשלנות מצד הנתבעת מס' 1, בקובעה כי הוועדה הפרה את חובת הזהירות שלה כלפי התובע. החלטת הוועדה לדחות את הבקשה להיתר בנייה והתכתובות שהתקיימו לאחר מכן עם התובע נמצאו רשלניות, שכן הן הכילו מידע שגוי ולא נתנו הזדמנות לתקן את הבקשה. עם זאת, התביעה נגד הנתבעת מס' 2 נדחתה, שכן התובעת לא הוכיחה רשלנות מצד הוועדה המחוזית. בנוסף, קבעה השופטת כי קיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין רשלנות הוועדה לבין נזקי התובע. התובע לא נחשב לרשלנות תורמת, שכן פעולות הוועדה מנעו ממנו להגיש בקשות נוספות. השופטת גם דחתה את התביעה מטעמים מינהליים-חוקתיים, שכן היא הוגשה מעבר לתקופת ההתיישנות על תביעות מסוג זה. עם זאת, נפסקו לתובע פיצויים בסך 200,000 ₪ מהנתבעת מס' 1, בצירוף הוצאות משפט ושכ"ט עורך דין. כל צד היה אחראי להוצאות המומחה שלו.