עמ"נ 304/03

תקציר

המערערים ערערו על החלטת ועדת הערר לארנונה, אשר דחתה את טענתם כי צווי הארנונה של עיריית כרמיאל חרגו מחוקי ההקפאה. המשיב טען כי לוועדת הערר אין סמכות לדון בתביעת המערער וכי אין לשנות את זכות הערעור לבקשת רשות ערעור. בית המשפט הסכים עם עמדת המשיב בקובעו כי זכות הערעור אינה זכות יסוד והיא קיימת רק כאשר היא מוגדרת בחוק. מכאן, שהערעור לא יוחזר לוועדת הערר, ולא ניתן היה לשמור על זכותו של המערער לערער לבית המשפט העליון, מה גם שהמערער כבר מיצה את זכות השימוע בפני מספר רשויות. לגופו של ערעור טען המערער כי השינוי בצו הארנונה משנת 1993 הגדיל את תעריפי הארנונה שלא כדין. בית המשפט פירש את הצו ותיקוניו, הן באמצעות מבחן אופקי, המשווה נכסים שונים על פי אותם קריטריונים, והן באמצעות מבחן אנכי, הדורש סבירות לעניין דירוגם של נכסים דומים. בית המשפט הגיע למסקנה כי הוספת המילים "בתי כלבו וכיו"ב רשתות שיווק בשירות עצמי" בצו משנת 1993 מהווה הבהרה ולא שינוי, ומשכך, הסיווג הבסיסי של 1985 נותר בעינו. זאת ועוד, המערערת לא הביאה ראיות לכך שעקרון השוויון נפגע. בית המשפט דחה גם את טענת המערערת כי יש לסווג את המחסנים הסמוכים לנכס ולחייבו בנפרד. עמדת המשיב, לפיה יש לראות במחסנים חלק בלתי נפרד מהנכס כולו, התקבלה. בית המשפט קבע כי יש לבחון את המטרה העיקרית של השימוש בנכס לצורך קביעת סיווגו, ובמקרה זה המחסנים היו חלק ממכלול עסקי ויש לחייבם במס יחד עם הנכס העיקרי. בסיכומו של דבר, הערעור נדחה, והמערערת חויבה לשלם למשיב הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, בסך של 15,000 ₪, כולל מע"מ.