תפ"ח 9816-12-10

תקציר

הנאשמת הואשמה ברצח בכוונה תחילה של שתי בנותיה, בנות ארבע ושמונה. כתב האישום ייחס לנאשם עבירה של רצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין. תגובת הנאשמת פירטה את מצבה הנפשי הירוד, לרבות דיכאון, ואת הטיפול בו אושפזה בבית חולים פסיכיאטרי. עוד נכתב כי היא הפסיקה ליטול את התרופות שלה מספר חודשים לפני הרצח. עוד נטען בתגובה כי הרצח נבע ממצבה הנפשי, שכן היא אינה זוכרת את האירועים. התביעה שמעה עדויות מעדים רבים, כולל אנשי משטרה, בני משפחה ואנשי מקצוע רפואיים. הנאשמת העידה אף היא, הודתה במעשי הרצח אך טענה כי הם נבעו מכך שראתה ושמעה את השטן, וכי פעלה על פי הוראותיו. ההגנה טענה למשפט קטין, שנדחה, וביקשה להוכיח כי הנאשם סבל מהפרעה נפשית חמורה, כהגדרתה בסעיף 300א לחוק העונשין, בעת ביצוע הרצח. הם טענו כי יכולתה להבין את מעשיה או לשלוט בעצמה נפגעה באופן משמעותי, וכי קיים קשר סיבתי בין ההפרעה שלה לבין הרציחות. לתמיכה בטענתם, הציגה ההגנה הערכה פסיכיאטרית והסתמכה על עברו הרפואי של הנאשם. עם זאת, העד המומחה מטעם התביעה, ד"ר לבן, סתר את דבריו של מומחה ההגנה, ד"ר אור, וקבע כי מעשיה של הנאשמת לא נבעו ממחלת נפש אלא מתכונות אישיות שלה. חוות דעתה של ד"ר לבן הייתה חביבה על בית המשפט, שכן היא פגשה את הנאשם זמן קצר לאחר הרצח, ואבחנתה תאמה ממצאים של פסיכיאטרים אחרים. בית המשפט מצא כי ההגנה לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה להוכיח כי הנאשם סובל מהפרעה נפשית חמורה. התנהגותה של הנאשמת לפני, במהלך ואחרי הרצח לא עלתה בקנה אחד עם הפרעה כזו, ומעשיה הפגינו הבנה ושליטה. בנוסף, עברו הרפואי של הנאשם לא תמך בממצא של הפרעה נפשית חמורה. עוד מצא בית המשפט כי טענת ההגנה בדבר הקשר הסיבתי בין ההפרעה לבין מעשי הרצח אינה משכנעת, שכן נראה כי מעשיה של הנאשמת נבעו מנקמה בבעלה ומקנאת בנותיה. בסופו של דבר, הגיע בית המשפט למסקנה כי חוש הצדק אינו מחייב חריגה מעונש מאסר העולם החובה, והנאשם הורשע ברצח בכוונה תחילה.