ע"פ 1201/04

תקציר

הערעור הוא על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בטבריה, שהרשיע את המערער בנהיגה תחת השפעת סמים או שתייה משכרת וסירוב להיבדק לבקשת שוטר. מהעובדות עולה כי המערער נהג בבית שאן כאשר נעצר לבדיקה שגרתית. השוטרים מצאו ברכבו סמים חשודים וערכו בדיקת מאפיינים, ממנה עלה כי המערער היה תחת השפעת סמים או משקאות משכרים. המערער סירב למסור דגימת שתן או דם לבדיקה לבקשת המשטרה, מה שהוביל לאישום נוסף של סירוב להיבדק. בית משפט קמא הרשיע את המערער בשני הסעיפים וגזר עליו מאסר על תנאי, פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה וקנס. המערער טען, כי שגה בית משפט קמא בהרשעתו על סמך מבחן המאפיינים בלבד. עוד נטען, כי הטופס ששימש לביצוע הבדיקה אינו מספק וכי החוק אינו ברור לגבי מידת ההשפעה של סמים או משקאות משכרים הדרושים להרשעה. זאת ועוד, טען המערער כי לשוטר אין זכות לדרוש בדיקת שתן ללא חשד סביר וכי התקנה הרלוונטית אינה חוקית. המשיב, לעומת זאת, טען כי התעורר חשד סביר עקב גילוי הסמים והמוניטין של המערער כמשתמש מוכר בסמים. עוד נטען, כי מידת השכרות יכולה להיקבע על פי ראיות חיצוניות וכי די במבחן המאפיינים ובעדות במשטרה כדי להרשיע את המערער. השאלה המרכזית הייתה האם ניתן להרשיע נהג בנהיגה תחת השפעה ללא אבחנה של השפעה זו, והאם המשיב עמד בנטל ההוכחה. נקודת מחלוקת נוספת הייתה חוקיות התקנה בנוגע לסירוב להיבחן. הצדדים הסכימו לבסס את הכרעת הדין על הראיות שהוגשו, שכללו את תוצאות בדיקת המאפיינים ואת דוחות המשטרה. בית המשפט מצא כי המחוקק אסר במפורש נהיגה תחת השפעת סמים או משקאות משכרים וכי ניתן לבסס הוכחת שכרות באמצעים שאינם בדיקה מדעית. די היה בתוצאות בדיקת המאפיינים ובתצפיות המשטרה כדי להרשיע את המערער. עם זאת, בית המשפט זיכה את המערער מאשמת הסירוב, שכן המשטרה לא הסבירה די הצורך את השלכות סירובו. בית המשפט הדגיש כי על שוטר לדרוש ולהסביר במפורש את הבדיקה המדעית לחשוד. למרות הזיכוי החלקי, אישר בית המשפט את חומרת העבירות וגזר על המערער עונש מתוקן, הכולל מאסר על תנאי, פסילה בפועל מלנהוג, רישיון נהיגה על תנאי וקנס. פסק הדין הדגיש את הצורך של רשויות אכיפת החוק להקפיד על הנהלים הראויים בטיפול במקרים כאלה.