בש"א 1977/13

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בסכסוך בין בעלים משותפים של חברה בע"מ, שהוביל לתביעה בדרישה למכור את מניותיו של אחד הבעלים. לאחר הגשת התביעה, הכריע בית המשפט המחוזי לטובת התובעים, והעניק להם סעד של הוראת הליך תמחור למכירת מניות, לפי בקשתם. ההחלטה נחשבה לפסק דין, והצד המפסיד הגיש ערעור. המערערים, לעומת זאת, ביקשו לדחות את הערעור, בטענה שהוא הוגש שלא בזמן. הסוגיה המרכזית הייתה פרשנות עיתוי החלטת בית המשפט המחוזי, ובפרט מועד מתן פסק הדין למשיב. המערערים טענו כי מדובר במועד מוקדם יותר ממה שנטען על ידי המשיב. הרשם דחה את בקשת הדחייה, והביא את המערערים לערער על החלטה זו. שופטת בית המשפט העליון קבעה כי הרשם לא שגה בהחלטתה, וכי יש לדחות את הערעור על החלטתה. נמצא כי לרשמת סמכות לדון בבקשה וכי החלטתה התקבלה על ידי בית המשפט. כמו כן, הודגש כי המערערים לא חלקו במועד על טענת המשיב בדבר מועד ההצגה, והחלטת הרשם בעניין זה התבססה על הראיות הקיימות. בכך אישר בית המשפט העליון את פסק דינו של הרשם, וסיווג את החלטת בית המשפט המחוזי כפסק דין, כלומר הערעור עליו הוגש במועד, ולפיכך הערעור על החלטת הרשם לא צלח.