עת"א 17381-02-10

תקציר

העותר, אסיר המרצה עונש מאסר בגין עבירות מין, עתר לקבלת טיפול שיקומי, שלטענתו הוא זכותו המוקנית לו בהיותו דומה לטיפול רפואי. עוד טען כי מניעת יחס שווה בהשוואה לאסירים אחרים הזוכים ליחס כזה, וכי דחייתה עד תום תקופת מאסרו אינה סבירה. החלטת המשיב לשלול מהעותר טיפול התבססה על חוות דעת מומחה שמצאה אותו בלתי מתאים, יחד עם אילוצי תקציב ומגבלות של מתקני טיפול. בית המשפט מצא את החלטת המשיב סבירה, מעוגנת בחוות הדעת של מב"ן שאין עליה עוררין, ובהתחשב בעדיפות הנמוכה של העותר בשל תושבותו בחו"ל ומועד שחרורו הרחוק. תוך הכרה בתועלת הפוטנציאלית של השיקום, נותר בית המשפט ספקן לגבי יעילותו, במיוחד נוכח חוסר הבשלות של העותר לטיפול. אילוצים תקציביים נחשבו אף הם עילה סבירה להגבלת היקף הטיפול, במיוחד כאשר העותרת לא הצליחה להוכיח כי הטיפול מביא לתועלת משמעותית. זאת ועוד, סדר העדיפויות של המשיב בטיפול, לטובת תושבי ישראל ואסירים העומדים להשתחרר בקרוב, נמצא סביר לאור האינטרס הציבורי. לפיכך, העתירה נדחתה, אם כי בית המשפט הכיר בחשיבות השיקום ובירך על מאמצי המשיב להרחיב את אפשרויות הטיפול.