ע"א 202/72

תקציר

פסק הדין נסוב סביב פרשנותה של פקודת זיכיונות החשמל, 1927, ובפרט סעיף 15, והאם היא מתירה לחברת החשמל להקים עמודי חשמל בשטח פרטי ללא הסכמת הבעלים. הפקודה עצמה אינה מגדירה "בעלים", ובתי המשפט קבעו כי יש לפרש את המונח על פי תכלית החוק והקשרו. בית המשפט העליון קבע כי המונח "רכוש פרטי" בסעיף 15 מתייחס רק למקרקעין ולא לזכויות אחרות במקרקעין. בנוסף, בית המשפט פירש את המונח "בעלים" כך שיכלול גם בעלי זכויות שוות במקרקעין, כגון המשיב, שיש לו חוזה חכירה ל-198 שנים ושילם את מלוא המחיר עבור הקרקע הנדונה. פרשנות זו עולה בקנה אחד עם תכליתה של הפקודה להגן על זכויות הקניין. באשר לחוק יסוד: מקרקעי ישראל, האוסר על העברת בעלות במקרקעי ישראל, קבע בית המשפט כי החוק אינו חל על מצבו של המשיב, שכן מדובר בעסקה הקבועה בחוק. זאת ועוד, הנטל להוכיח אי-חוקיות נופל על הצד הטוען לכך, והמערער לא עשה כן. בית המשפט דחה גם את טענת המערערת כי המשיב נתן את הסכמתו ולאחר מכן חזר בו ממנה, בקובעו כי עמדת המשיב השתנתה במהלך המשא ומתן. לבסוף, קבע בית המשפט כי הבנייה הבלתי מורשית של המערערת על המקרקעין מזכה את המשיב בצו סילוק, ובכך דחה את הערעור והורה למערערת לשלם הוצאות.