ע"א 207/79

תקציר

פסק הדין של בית המשפט העליון עוסק בסכסוך חוזי מורכב הכרוך בהליכי מכרז פרטי. המקרה נסוב סביב מכרז שפורסם להקמת בית אבות, בו הוצגו העדפות לקבלן מסוים (רסקו) על פני אחרים (רביב ושות' וארנסון), על בסיס אמינות נתפסת ותנאי משא ומתן שלא הוענקו באופן שווה לכל המשתתפים. בית המשפט מתווה את המסגרת הנורמטיבית החלה, תוך הבחנה בין הכללים החלים על מכרזים ציבוריים ופרטיים. בית המשפט מדגיש כי כל הליכי המכרז הינם טרום חוזיים אך כבולים לנורמות משפטיות כגון נזיקין, חוזים וחובות תום לב, כמפורט בסעיף 12 לחוק החוזים. הליך המכרז עצמו הוא הזמנה להצעה, לא חוזה מחייב, אלא אם נאמר במפורש אחרת. על בתי המשפט לשקול שיקולים של תום לב, הגינות ושוויון בין המשתתפים במכרז, ולחייב כי כל ההצעות יעמדו בדרישות שצוינו, כגון מתן ערבות בנקאית. הצעתה של רסקו חרגה מכך בכך שהציגה ערבות חוץ בנקאית, מה שהוביל למגרש משחקים לא שוויוני. יתר על כן, בית המשפט מוצא פגם בכך שבית יולס ניהל משא ומתן רק עם רסקו, ובכך הפר את חובת שוויון ההזדמנויות הנדרשת הן על פי הנורמות החוזיות והן על פי הנורמות הטרום-חוזיות. סעדים בגין הפרות אלה מותנים בהוכחת סיבתיות בין ההפרה לבין כל הפסד שנבע ממנה. כאן פוסק בית המשפט פיצוי בגין הוצאות שנגרמו בגין ההשתתפות במכרז בשל הפרת ההגינות הפרוצדורלית אך לא בגין אי כריתת החוזה עצמו, שכן לא נקבעה סיבתיות. פסק הדין מדגיש את פעולת האיזון שעל בתי המשפט לבצע בין אכיפת טוהר המידות הפרוצדורלית לבין התרת רמה מסוימת של תחרות בהליכי מכרזים, תוך הדגשת העקרונות המשותפים של התנהלות הוגנת הן במגזר הציבורי והן במגזר הפרטי, על אף ההבדלים ביניהם. הערעור הוביל לפיצוי של רביב ושות' וארנסון, בו נישאו בית יולס, ואילו התביעות נגד רסקו נדחו.