ע"פ 621/88

תקציר

בית המשפט העליון דחה את טענות המערערים שביקשו לצמצם את משמעות המונח "מגע" בסעיף 4(ח) לפקודת מניעת טרור, המגדיר כעבירה פלילית מגע של אזרחים עם חברים בארגונים שהוכרזו כארגוני טרור על ידי הממשלה. בית המשפט קבע כי כוונת המחוקק הייתה לאסור כל קשר עם ארגונים כאלה, מבלי להגביל אותו לקשרים תומכים, וכי תפקידו של בית המשפט הוא לפרש את החוק ככתבו וכלשונו, ולא לתקנו. עוד קבעו השופטים כי לבתי המשפט בישראל אין סמכות לבחון את חוקתיותה של חקיקה ראשית, וכי יש לאזן בין זכויות היסוד לבין האינטרס הציבורי. באשר להרשעתם של המערערים בקשירת קשר, מצא בית המשפט כי התביעה הוכיחה די הצורך את עמדותיהם של אנשי אש"ף בהם עמדו המערערים. השופטים דחו גם טענות הנוגעות לחיסיון עדויות עדים מומחים, לתוקפו של מצב החירום ולסבירות ההכרזה על אש"ף כארגון טרור. עם זאת, בעקבות ביטולו של סעיף 4(ח) במסגרת הליך הערעור, קיבל בית המשפט את בקשת המערערים להקל בעונשים שהוטלו, לבטל את עונשי המאסר ולהטיל במקומם קנסות.