עע"מ 1182/16

תקציר

במקרה דנן, דחה בית המשפט את בקשת המערערים, והדגיש כי היה עליהם להגיש בקשה לסעד זמני במהלך תקופת הערעור ולא לבקש עיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט קמא, בהתחשב בכך שעתירתם המקורית נדחתה ללא החלטה אופרטיבית לעיכוב. על אף שכותרת הבקשה לא הייתה ראויה, בחר בית המשפט להידרש אליה בשל הדמיון בין בקשות לעיכוב ביצוע לבין בקשות לסעד זמני, שתיהן חלות על תקנה 43(ב) לתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התש"ס-2000. בהחלטתו על סעד זמני, דורש בית המשפט כי המבקש יוכיח סיכויי הצלחה טובים בערעור וכי מאזן הנוחות יטה לטובתו; עם זאת, התנאים מחמירים יותר לאחר הדחייה, שכן הדבר משנה את שיווי המשקל בין האינטרסים בכך שהוא טוען שהעתירה חסרת בסיס והצד השולט צריך ליהנות מזכייתם. במקרה זה, בית המשפט הטיל ספק בסיכויי ההצלחה של המערערים, שכן הוא נמנע באופן מסורתי מלהתערב בהחלטות רשויות התכנון אלא אם כן הוצגו בפניו סוגיות ברורות כגון חריגה מסמכות או חוסר תום לב. הטענות בדבר אפליה מצד המערערים היו לכאורה בעלות סיכויי הצלחה נמוכים, ושיקפו תקדים ארוך שנים לפיו אין לאדם זכות קנויה להיכלל בתכנית השבחה. אשר למאזן הנוחות, לא הוכיחו המערערים נזק פוטנציאלי בלתי הפיך, מה גם שהתכנית הנדונה טרם אושרה, ואף לא ניתן היה להוציא ממנה היתרי בניה בשלב זה. עיכוב הליכי התכנון, הנמשך שנים רבות, יפגע באינטרס הציבורי. עם סיכויי הצלחה נמוכים ומאזן נוחות שלילי, הבקשה נדחתה, והמערערים חויבו לשלם שכר טרחת עורך דין והוצאות למשיבים השונים. לבסוף, הערעור יישקל לאיחוד עם עתירה תלויה ועומדת אחרת או ייקבע בנפרד ביולי 2016.