ע"א 1559/99

תקציר

במקרה דנן, זכותו של המערער להירשם כבעלים של דירה נדונה תחילה בכפוף לתקופת ההתיישנות על ידי בית המשפט המחוזי, אשר מנה את תקופת ההתיישנות משנת 1964. עם זאת, בית המשפט לערעורים מצא כי התקופה צריכה להתחיל בשנת 1996 כאשר המשיב הפר את זכות הרישום של המערערת. בית המשפט הכיר בכך שזכות שוויונית לבעלות קיימת בשל יחסי נאמנות עם המשיב. המערער שילם את מלוא המחיר עבור הדירה, שהוכח באמצעות המחאות ועדותו של תורג'מן, המוכר. זכות היושר נקבעה טרם חקיקת חוק המקרקעין החדש ולכן היא תקפה הן בדיני ההון האנגלי והן בדיני ההון הישראלי. למרות שבית המשפט המחוזי מצא את תביעת המערער כפופה להתיישנות, היא בוטלה. בית המשפט הבהיר כי תביעות הנוגעות לזכויות לא רשומות אינן חסינות מפני מגבלות סטטוטוריות אלא אם הן רשומות. כאן, זכותו של המערער קמה באמצעות נאמנות קונסטרוקטיבית, שתחילתה רק עם הפרת חובת האמונים של המשיב בשנת 1996, ולא קודם לכן. גם טענות השיהוי נדחו, שכן השיהוי לא אותת על ויתור או ייאוש, ואף לא פגע בעמדת המשיב. ערכאת הערעור החליטה כי אין להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי, שכן בדיקה נוספת לא תגלה ראיות משמעותיות חדשות, במיוחד לאחר מותו של עורך דין מרכזי בתיק. לפיכך, הערעור התקבל, פסק הדין הקודם התהפך, והמערער היה זכאי להירשם כבעל הדירה, מותנה בתשלומי מס, ולפסוק הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.