תלה"מ 50420-02-20

תקציר

פסק דין זה נובע מתביעה ותביעה שכנגד בין בני זוג גרושים, בנוגע לנזקיהם הנטענים הנובעים מסירוב להעניק או לקבל "גט" (גט דתי). הגבר, שיזם את הגירושין בשנת 2008, טען כי האישה סירבה שלא כדין לקבל את הגט וגרם לו לנזקים לא ממוניים, ודרש פיצוי של מיליון שקל. מנגד, האישה טענה מנגד, וטענה כי הגבר הוא זה שסירב להעניק לה את הגט, וביקשה חלוקה שווה של נכסיהם המשותפים. בית המשפט מצא את האישה אשמה בכך שסירבה לקבל את הגט, שכן מספר החלטות של בית הדין הרבני אישרו את סירובה המכוון וחסר תום הלב, למרות שחיה בנפרד במשך שנים. טענותיו של הגבר על סבל וסיכוייו הפוחתים להקים מערכת יחסים חדשה עקב הגירושין המאוחרים התקבלו באופן חלקי. עם זאת, השופט ציין כי גם הגבר תרם לעיכוב, שכן הוא לא פעל באופן אקטיבי לגירושין בבית הדין הרבני במשך רוב תקופת הסירוב. השופט קבע את הפיצוי הראוי לנזקיו של האיש, בהתחשב בנסיבות הפרטניות, בשיקולים חברתיים ובעקרון השבת המצב לקדמותו. הם החליטו על פיצוי כולל של 120,000 ₪ לגבר, סכום נמוך משמעותית מתביעתו, בהתחשב במצבה הנפשי והכלכלי הרעוע של האישה, ובחוסר המעש של הגבר בתביעת הגירושין. בנוסף, חויבה האישה לשלם 30,000 ₪ הוצאות הגבר בצירוף הוצאותיה המשפטיות. פסק דין זה נועד לפצות את הגבר על נזקיו תוך התחשבות בתרומתם של שני הצדדים לעיכוב הגירושין ונסיבותיהם האישיות, תוך חתירה לתוצאה צודקת בסיטואציה מורכבת.