ת"א 32525-04-10

תקציר

המחלוקת העיקרית במקרה זה נסובה סביב הזכויות בחלקת קרקע, כאשר התובע טוען כי הנתבעים הם פולשים על קרקע ציבורית, והנתבעים טוענים כי יש להם היתר בלתי חוזר להתגורר בה לכל החיים. הנתבעים טוענים כי ניתן להם היתר זה הן על ידי המדינה באמצעות הסוכנות היהודית והן על ידי התובע, בעל הקרקע. עם זאת, השופט פסק לטובת התובע, וקבע כי לא המדינה ולא התובע העניקו לנתבעים כל רישיון כזה להתגורר בקרקע. השופטת ביססה החלטה זו על כך שזכויות הנתבעים לא נרשמו בטאבו – פרט שאין לו כל משמעות עבור בעלי הקרקע – וכי טענת הנתבעים בדבר הטעיית התובע נעדרת כל עוד חוזה החכירה נותר בתוקף. יתר על כן, השופטת הסבירה כי כל היתר שנתנה המדינה להורי הנתבעים לא ניתן לילדיהם לאחר מות הוריהם, וכי התנהלותו של התובע מעידה על כך שהוא העניק רישיון אישי רק להורים ולא לצאצאיהם. משכך, חויבו הנתבעים לפנות את הקרקע בתוך 30 יום ולשלם לתובע שכר טרחת עורך דין, כאשר זכות הערעור שמורה.