ע"א 440/82

תקציר

חוק הגנת הדייר נועד להגן על השוכרים מפני דרי רחוב ודרישות שרירותיות של משכירים, ומציע הגנה "מותנית" המותנית בהתחייבויות החוזיות של השוכרים ובציות לחוק. הגנה זו חלה על בן זוגו של דייר שנפטר בתנאים מסוימים, לרבות היותו נשוי לפחות שישה חודשים לפני פטירת הדייר. המערער, שבעלה שכר חנות מהמשיבים, הוכר כדייר מוגן לאחר מותו. עם זאת, כאשר שינתה את ייעודה העסקי של החנות, היא איבדה את הגנת החוק. בית המשפט העליון אישר פסיקות של ערכאות נמוכות יותר, לפיהן השימוש שעשתה המערערת בנכס לעסק אחר מזה של בעלה המנוח מהווה הפרה המצדיקה פינוי. כוונת המחוקק העומדת מאחורי חוק הגנת הדייר מבקשת פרשנות מצמצמת, וההגנה מותנית במילוי דרישות החוק. מאחר שהמערערת לא ניהלה את עסקיו של בעלה, מנעו ממנה בתי המשפט את הגנת החוק והורו על פינוי. פסק דין זה מדגיש כי על הדיירות המוגנת לעמוד בתנאי החוק וכי בן זוגו של דייר שנפטר רוכש הגנה באופן שונה מאשר באמצעות חוזה שכירות חוזי, כאשר התנאים נשלטים בעיקר על ידי החוק. השינוי שעשתה המערערת בשימוש העסקי והיעדר כוונה לחזור לתחום עבודתו של בעלה מנעו אף הם סעד מן היושר. בית המשפט העליון דחה את הערעור, אישר את צו הפינוי ופסק הוצאות למשיבים.