ע"ז 41427-01-18

תקציר

החלטת בית המשפט מתייחסת לסכסוך בין שני אחים על צוואת אביהם המנוח, כאשר השאלה המרכזית היא האם לאב הייתה היכולת הנפשית לבצעה. הצוואה, אשר מינתה את התובע כיורש יחיד, נחתמה בשנת 2013 אך הנתבע טען כי אביהם נעדר את היכולת הקוגניטיבית להבין את מהות הצוואה באותה עת. השופט מצדד בנאשם וקובע כי הצוואה בטלה. זה מבוסס על שתי נקודות מפתח. ראשית, השופטת מקבלת את הטענה כי התובע גם ערך את הצוואה וגם נטל חלק בעריכתה, מה שהופך אותה לפי סעיף 35 לחוק הירושה לחסרת תוקף. השופטת מציינת כי מעורבותו של התובע ביצירת הצוואה, החל מניסוח תוכנה וכלה בתיאום חתימתה, נוגדת את תכלית ההרתעה של סעיף 35. שנית, השופט קובע כי לאב לא הייתה היכולת הנפשית להבחין בטיבה של הצוואה בעת חתימתה. חוות דעת רפואיות והערכות בדיעבד של מומחים תומכות בדעה כי האב סבל מדמנציה בינונית עד קשה בשנת 2013 ולכן לא הצליח להבין את השלכות מעשיו. השופט מוצא את המומחה שמונה על ידי בית המשפט, פרופ' ש.נ., משכנע יותר מהמומחה מטעם התובעת, ד"ר פ. בנוסף, השופט מדגיש בעיות בהליך החתימה על הצוואה, המטיל את נטל ההוכחה על התובע. התובע אינו מביא ראיות מספיקות כדי להראות שאביו הבין את הצוואה, ואילו הנתבע מצליח להוכיח את ההיפך. כתוצאה מכך, השופט פוסק לטובת הנתבע, מקבל את ההתנגדות לביצוע הצוואה, מורה לתובע לשאת בהוצאות ההליך, ופוסק לנתבע הוצאות בסך 50,000 ₪.