ת"א 777/06

תקציר

התיק סובב סביב סכסוך רכושי הנוגע לנכס מקרקעין הממוקם בקריית אתא, ישראל, המכונה גוש 10232, חלקה 116. התובע, מר משה פארט, טען במקור לזכויות בעלות שוות על חלקה ספציפית בחלקה, המסומנת כ-116G, אותה רכשה לטענתו אמו לפני שהבעלים הוכרז כנפקד. עם זאת, במהלך ההליך תיקן התובע את תביעתו וביקש זכויות בעלות על החלקה כולה. הנתבעים כוללים את מדינת ישראל, מינהל מקרקעי ישראל, רשות הפיתוח והאפוטרופוס לנכסי נפקדים. בטיעוניו טען מר פארט כי אמו, הגב' לאה חלאק, רכשה את חלקה 116 ממר שוקרי סולימאן חסן טבריאני בשנת 1946, בטרם סווג כנפקד. עוד טען, כי הרכישה נעשתה בתום לב ובתמורה תקפה, המזכה את אמו בזכויות בעלות על פי עקרונות המג'לה והיושר. כדי לתמוך בטענתו, הציג מר פארט עדויות שמיעה של אנשים שטענו כי שמעו על עסקת הרכישה. בנוסף, טען כי יש לראות בהימנעותם של הנאשמים מחקירתם הנגדית של עדים אלה הודאה בעדותם. עוד טען מר פרט, כי הנתבעים הסכימו להקצות לו מעבר על פני חלקה סמוכה, לספק לו מגרש בנייה בשטח של 4,500 מ"ר, וכי התחייבויות אלה לא כובדו. מנגד, הנתבעים סברו כי יש לדחות את התביעה במלואה ודרשו מהתובע הוצאות משמעותיות בגין התנהלותו במהלך ההליך. לטענתם, התביעה חוסה תחת חוק ההתיישנות והשיהוי, וכי מר פארט לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו. הנתבעת הציגה ראיות הסותרות את טענות התובעת בנוגע לרכישת חלקה 116, לרבות הסכמי שכירות והסכמי פיצויים שנחתמו על ידי הוריו של מר פארט, מהם עולה כי לא היו להם תביעות בעלות בנכס. יתר על כן, הנתבעת הדגישה כי התובעת לא הציגה כל ראיה קבילה, כגון הסכם מכר או קבלה על תשלום, לביסוס הרכישה הנטענת. באשר לבקשת התובע לכביש גישה ומגרש לבנייה, ציינו הנתבעים כי התביעה התיישנה וכי התובע לא הציג כל ייפוי כוח תקף או מסמכי ירושה לתמיכה בזכותו לתבוע בשם הוריו. הם גם הפריכו את הטענה להתחייבויות כאלה, והבהירו כי הקרקע שהוחלפה במסגרת הסכם פיצויים הוצהרה במפורש כקרקע חקלאית. לאחר בחינה מדוקדקת של הראיות והטיעונים שהוצגו על ידי שני הצדדים, הגיע בית המשפט למסקנה כי טענות התובע חסרות שחר. השופטת קבעה כי מר פארט לא הביא כל ראיה מהימנה או קבילה שתתמוך בטענתו כי אמו רכשה את חלקה 116, וכי ראיות הנתבעת, לרבות הסכמי שכירות והצהרותיה הקודמות של התובעת בהליכים משפטיים, סותרות את טענת התובע. יתרה מכך, השופטת ציינה כי הוריו של התובע והוא עצמו התייחסו לנכס כאל שכירות באופן עקבי לאורך כל מגעיהם עם הנתבעים, דבר שסתר את טענת הבעלות הנוכחית. בנוסף, קבע בית המשפט כי גם טענת התובעת בדבר כביש הגישה והקצאת מגרש הבניה אינה מבוססת ומיושנת, במיוחד בהתחשב בחלוף הזמן ובקשיים הנובעים מכך באיסוף ראיות ובנסיבות שהשתנו. משכך, קבע השופט כי יש לקיים את דין התביעה, ובקשותיו של מר פארט למתן פסקי דין הצהרתיים בדבר זכויות בעלות, דרכי גישה והקצאת מקרקעין נדחו. כמו כן, חויב התובע לשלם לנתבעים הוצאות משפט מופחתות, בסך של 15,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. פסק הדין ניתן שלא בנוכחות הצדדים, והמזכירות הונחה למסור לצדדים העתקים מפסק הדין.