ת"א 262/02

תקציר

התובעים, בעלי חלקת אדמה בכפר חורפיש, תבעו מהנתבעת פיצויים בגין הפקעת כביש שהפחיתה את ערך רכושם. החלקה המקורית, בבעלות משותפת של שני אחים, יועדה, לשימוש חקלאי ומסחרי, וחלקה סומן להרחבת כבישים. בעקבות הצהרת כוונות להפקיע עד 50 מטר מהקרקע, שינו התובעים את תוכניותיהם, אך בסופו של דבר הקרקע הופקעה באופן חלקי בלבד, והותירה אותם עם רצועה צרה של קרקע לא מוסדרת שאינה מתאימה לניצול מסחרי ולפיצוי. המאפיינים הפיזיים של הקרקע הנותרת נותרו ללא שינוי, אך השימוש המסחרי הפוטנציאלי בה נפגע. התובעים טענו כי יש לפצות על ירידת הערך של יתרת הקרקע, שנגרמה בשל חוסר הוודאות לגבי השימוש בה וחוסר היכולת לפתח אותה מסחרית, לפי סעיף 9(ד)(ii) לפקודת הדרכים ומסילות הברזל, 1943. הנתבע טען כי הפגיעה נבעה מההפקעה המופחתת ולא מההפקעה עצמה, והשימוש והערך של יתרת הקרקע נותרו על כנם. בית המשפט קבע, כי אמנם הזכות לפיצויים בעקבות ההפקעה היא זכות עקרונית, אך התובעים לא הוכיחו ירידת ערך ביתרת הקרקע עקב ההפקעה. צו ההכרזה איפשר הפקעה של עד 50 מטר, והפקעה בפועל של 25 מטר הייתה מימוש מידתי של זכויות הנאשם. יתר על כן, הנזק הנטען של התובעים היה מתרחש גם ללא כל הפקעה, ועדיין ניתן היה לקבוע את השימוש הראוי בקרקע הנותרת. לפיכך, התביעה לפיצוי נוסף לפי סעיף 9(ד)(ii) נדחתה. הצדדים נדרשו להגיע להסדר ביתר הנושאים עד למועד דיון עתידי.