על"ע 7010/09

תקציר

המערער, עו"ד במקצועו, הורשע על ידי בית המשפט המחוזי בהפרת חובת אמונים ובמסירות למרשו. על פי העובדות, הלקוח שילם לו שכר טרחה של 1,100 שקל עבור הגשת תביעה קטנה נגד חייב. עם זאת, המערער לא הגיש את התביעה ולא החזיר את שכר הטרחה, למרות שהלקוח ביקש ממנו שוב ושוב לעשות כן. בסופו של דבר, פנה הלקוח לעורך דין אחר אשר השיב את הכסף מהמערער לאחר מספר בקשות. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בהפרת חובת הנאמנות והמסירות ללקוח וגזר עליו 12 חודשי השעיה מעיסוק בעריכת דין, מתוכם חודשיים השעיה בפועל ו-10 חודשי השעיה על תנאי. הן המערער והן המשיב ערערו לבית הדין הארצי על חומרת העונש. בית הדין הארצי דחה את ערעורו של המערער וקיבל את ערעור המשיב, והחמיר את העונש לשנת השעיה בפועל ושנת השעיה על תנאי. לאחר מכן ערער המערער לבית המשפט העליון בטענה כי העונש אינו פרופורציונלי באופן סביר לעבירה. המשיב, לעומת זאת, ביקש מבית המשפט שלא להתערב בעונש שהטיל בית הדין הארצי. שופט בית המשפט העליון בחן את תיק החקירה כולו ואת התנהלותו של המערער לאורך כל ההליך המשפטי. השופט מצא מספר נימוקים מדוע היה מקום להותיר על כנו את העונש שהטיל בית המשפט המחוזי. ראשית, שתי הרשעותיו הקודמות של המערער לא היו עדכניות; ההרשעה הראשונה קדמה לעבירה במקרה הנוכחי, וההרשעה השנייה התייחסה לאירועים שאירעו לאחר העבירה הנוכחית. לפיכך, לא היה מקום ליתן להם משקל רב להחמרת העונש. שנית, בית הדין הארצי מתח ביקורת על המערערת על כך שניהלה את ההליך באופן לא תקין; עם זאת, לנאשם יש זכות לבחור כיצד לנהל את הגנתו מבלי להיענש על כך. בהתחשב במכלול הנסיבות, ובפרט בעיתוי הבעייתי של הגשת התלונה שנתיים לאחר האירועים, החליט השופט לקבל את ערעורו של המערער ולהשיב על כנו את עונשו של בית המשפט המחוזי.