ע"א 18870-10-11

תקציר

הערעור מערער על פסק דינו של בית משפט השלום בקריית גת שהורה למערער, מר שמעון אלבז, לשלם פיצוי בסך 75,000 ₪ למשיב, מר משה דוד, בגין לשון הרע, בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. המשיב פוטר מתפקידו כמנהל מרכז יום לקשישים המנוהל על ידי עמותה בראשות המערער. בעקבות פיטוריו של המשיב פורסמו שתי כתבות במקומון "זמן דרום", בהן הזכירו את פיטוריו של המשיב בשל חשד למעילה בכספי העמותה ואת התלונה במשטרה שהוגשה נגדו. בנוסף, הודיעה המערערת, בשתי הזדמנויות – אחת לפני ראש השנה ואחת לפני חג הפסח – לעובדי העמותה כי המשיב מעיל בכספי העמותה. בית משפט קמא קיבל את תביעת לשון הרע של המשיב, וקבע כי פרסומים אלה פגעו בשמו הטוב וכי המערער פעל בזדון. המערער ערער על ההחלטה וטען כי לא הכפיש את המשיב, כי ההגנות הקבועות בחוק חלות עליו, וכי סכום הפיצוי מופרז. בדחותו את הערעור קבע בית המשפט כי אף שהכתבות אינן מהוות לשון הרע – שכן הן בעיקר מתחו ביקורת על התנהלות העמותה והביעו אהדה כלפי המשיב – התבטאויותיו של המערער במהלך אירועי הרמת הכוסית אכן מהוות לשון הרע. האדם הסביר היה רואה את דברי המערער כמשפילים ומשפילים כלפי המשיב, מה גם שהם נאמרו לאחר שחקירת המשטרה ניקתה את המשיב מאשמה. יתר על כן, בית המשפט מצא כי המערערת לא הצליחה לבסס הגנות משפטיות כלשהן. ההגנות לפי סעיפים 13(9) ו-11 לחוק איסור לשון הרע לא חלו על המערער, שלא הוטל עליו כל תפקיד רשמי על פי דין. גם הגנת "האמת אמרה" לא הייתה זמינה, שכן המערער נעדר תשתית עובדתית סבירה לחשדות שלו ולא ניהל חקירה ראויה. כמו כן, דחה בית המשפט את הגנת תום הלב, שכן מעשיו של המערער הצביעו על זדון והיעדר אמצעים סבירים לאימות אמיתות דבריו. באשר לגובה הפיצוי, קבע בית המשפט כי הוא סביר, נוכח התנהגותו הזדונית של המערער, עוגמת הנפש שנגרמה למשיב והיעדר כל ניסיון מצד המערער לחזור בו מדבריו. הפיצוי נועד לרצות את המשיב ולהרתיע מפני התנהלות דומה בעתיד. לבסוף, מאחר שהכתבות בעיתון לא היו בגדר לשון הרע, נדחה הערעור, והמערער חויב בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ₪, כאשר הערבות שהופקדה הועברה למשיב בגין הוצאות.