ת"א 46813-02-10

תקציר

המחלוקת נסובה סביב פרשנותן ויישומן של מספר החלטות שהתקבלו על ידי מועצת מקרקעי ישראל ("המועצה") בנוגע להקצאת קרקעות במגזר החקלאי. התובעים, רוכשי קרקעות ביישובים חקלאיים, מבקשים ליהנות מהקלות מסוימות הכלולות בהחלטת מינהל מקרקעי ישראל 737 ("החלטה 737") הנוגעות לדמי חכירה בגין בנייה נוספת. לטענת המינהל, בעקבות ביטול החלטה 737, חלות על התובעים החלטות חדשות, קרי החלטות 959 ו-972, המחייבות אותם לשלם דמי שכירות מלאים בגין תוספת בנייה. בית המשפט מוצא כי עמדת המינהל נכונה לרוב המכריע של התובעים. החלטה 959, שהחליפה את החלטה 737, והחלטה 972, הכוללת הוראות משלימות, קובעות בבירור כי דמי חכירה בגין זכויות בנייה נוספות ישולמו בשיעור הנוכחי. יש לפרש החלטות אלה בצמצום, והתובעים אינם יכולים לטעון כי הסתמכו על החלטה 737 בעת חתימתם על חוזי פיתוח, שכן רובם עשו זאת לאחר שמימושה של ההחלטה כבר הוקפא. יתר על כן, החוזים קבעו בבירור כי תוספת בנייה תהיה כפופה להסכמת המינהל ולתשלום אגרות נוספות בהתאם לנהלים שהיו מקובלים על המינהל באותה עת. עם זאת, טענתה של קבוצה קטנה של תובעים, הקבוצה העשרים וארבע, שהגישה בקשות לתוספת בניה לפני החלטה 959, מתקבלת. המינהל עיכב שלא כדין את הטיפול בבקשותיהם, והן היו צריכות להיות מאושרות בהתאם להחלטה 737. תובעים אלה זכאים להחזר ההפרש בין התשלומים ששילמו לבין הסכום לתשלום לפי החלטה 737, בצירוף ריבית. כמו כן ישלם המינהל לתובעים אלה 60 אלף שקל שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט.