ת"א 41448-10-12

תקציר

בעלת חלקה 27, גב' סעדיה, הגישה תביעה נגד הנתבעת לפינוי הקרקע שבבעלותה, עליה התיישבה הנתבעת, בנתה מבנים ונטעה עצי זית ללא רשותה. הנתבע טען כי משפחתו החזיקה בקרקע שנים רבות, לפחות משנת 1940, ולכן רכשה זכויות מכוח חוק ההתיישנות. לחילופין, טען הנתבע כי הייתה לו סמכות משתמעת ובלתי חוזרת להשתמש בקרקע. בית המשפט בחן את טענות הנאשם ולא מצא בהן כל בסיס. נפסק כי התובע הוא הבעלים הרשום של הקרקע והנתבע לא הביא כל ראיה לכך. בית המשפט דחה את טענת ההתיישנות של הנתבע, שכן הנתבע לא הוכיח כי החזיק במקרקעין הנדונים במשך 25 השנים הנדרשות לפני חקיקת חוק המקרקעין, ואף לא הוכיח כי החזקתו הייתה בניגוד לרצון הבעלים. נהפוך הוא, החזקתה של הנתבעת נבעה מרשלנות הבעלים בשמירה על נכסיה. באשר לטענת הנתבע לסמכות מכללא, קבע בית המשפט כי גם אם הייתה לנתבע רשות כזו, היא התבססה על שתיקת הבעלים ולכן היא זמנית וניתנת לביטול בכל עת. עוד קבע בית המשפט כי ההיתר אינו מהווה סמכות בלתי חוזרת, שכן לא התקיימו נסיבות מיוחדות המצדיקות קביעה כזו. יתר על כן, הבעלים לא נהנה מהשקעותיו של הנתבע בקרקע, והנאשם לא שילם עבור השימוש בקרקע ולא תבע פיצויים עד המשפט. לפיכך, הורה בית המשפט לנתבע לפנות את הקרקע שבבעלות התובע ולהרוס את כל המבנים שנבנו בה, ללא כל תנאים או פיצויים לטובתו. עם זאת, בית המשפט העניק לנאשם שהות נוספת להעביר את עצי הזית לחלקה הצמודה שבבעלותו. כמו כן חויב הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט בסך 7,000 ₪.