ת"ח 24399-05-13

תקציר

המחלוקת נסובה סביב תשלום דמי נמל עבור ספינת תענוגות המפליגה בין טורקיה לישראל. התובעים, טיראן ופאל, טוענים כי מונו כסוכנים של האנייה ושילמו את דמי הנמל, אך לא הוחזרו. הם טוענים כי יש להם שעבוד ימי על האנייה להבטחת החוב ומבקשים מבית המשפט לאשר את מימוש השעבוד הזה. הנתבעים, הלני וסיסה, מכחישים את טענות התובעים. הלניק טוענת כי לא היה לה קשר ישיר עם התובעים ולא הסמיכה את סיסה לפעול מטעמה. לדברי הלניק, סיסה היה האחראי הבלעדי למינוי סוכנים ולתשלום העמלות. סיסה, לעומת זאת, טוענת כי התובעים היו שותפיה העסקיים ולא סוכן האונייה. בית המשפט בחן את היחסים בין הצדדים ומצא כי סיסה והלניק לא היו שותפים אך היו להם קשרים עסקיים להפעלת חברת שייט. סיסה היה אחראי על ארגון הפעילות היבשתית והשיווק, ואילו הלני שימש כמוביל הימי. עוד קבע בית המשפט כי התובעים וסיסה יצרו שותפות עסקית להפעלת קו התחבורה. הם הסכימו כי סיסה תשלם לתובעים עבור שירותיהם ותפצה אותם בגין דמי הנמל, כאשר אופן התשלום ייעשה באמצעות קיזוז הדדי של חיובים. לא היו יחסים מסחריים ישירים בין התובעים לבין הלני, והלני מעולם לא התחייבה לשלם לתובעים את דמי הנמל. יתר על כן, בית המשפט מצא כי סיסה הייתה מוסמכת למנות סוכן מטעם הלני לשירותי נמל, אך לא הייתה מוסמכת להתחייב לשפות את התובעים בגין דמי הנמל. התובעים גם לא ראו בהלני אחראית לתשלומי האגרה. בנוסף, הגיע בית המשפט למסקנה כי התובעים שילמו את שכר הטרחה מכוח התחייבותם החוזית כלפי סיסה ולא כלפי הלני. ה"התעשרות" של הלניק מתשלום האגרה הייתה אפוא "על פי דין" ולא זיכתה את התובעים בהשבה. בית המשפט התייחס גם לטיבם של דמי הנמל וקבע כי רק אגרות בגין שירותים שניתנו לאשיט יובטחו בשעבוד ימי. מאחר שהתובעים לא הצליחו להוכיח כי על הלני הייתה חובה לשלם את האגרות, הם לא היו זכאים לשעבוד ימי על האנייה. משכך, נדחתה תביעת התובעים למימוש שעבוד כאמור, וצו המעצר שהוצא נגד האנייה בוטל. הלניק זכתה בשכר טרחת עורך דין בסך 40,000 ₪ ובהחזר הוצאות עדים.