ע"א 1042/00

תקציר

במקרה דנן, דן בית המשפט העליון בשאלה האם אירוע בו היה מעורב המשיב, שישב ברכב והכין חשבונות כאשר רכב אחר פגע בו ופצע אותו, מהווה "תאונת דרכים" לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. בית המשפט פסק לטובת המשיבה, וקבע כי חניית רכב מהווה "שימוש צדדי" בו, חלק בלתי נפרד מתפקידו הכולל, ובכך נופלת תחת הגנות חוק הפיצויים. בית המשפט הדגיש כי נזקים הנובעים מהסיכונים הטבעיים הכרוכים בחניית רכב מכוסים. בית המשפט דחה את טענת חברת הביטוח המערערת כי הרכב שימש רק כ"זירה" לתאונה, ומצא תחת זאת כי מצבו החונה של הרכב תרם לפציעתו של המשיב כתוצאה מההתנגשות. בית המשפט הוסיף ודחה את טענת המערערת בדבר היעדר תשתית עובדתית להימצאותו של המשיב ברכב לצרכי נסיעה. הערעור שערער הן על החבות והן על גובה הפיצוי שנפסק (300,000 ₪) נדחה בסופו של דבר. בפסק הדין צוין כי לאחר תיקון מס' 8 החבות הייתה יכולה להיות שונה, אך על פי הדין החל בעת התרחשות התאונה, הייתה המבטחת המערערת אחראית לפצות את המשיב, אשר גם נפסקו לו הוצאות משפט בסך 20,000 ₪. פסק הדין, שניתן על ידי השופט א' ריבלין ואושר על ידי השופטים י' טירקל וד' ביניש, מהווה הבהרה בפרשנות השימוש ברכב והאחריות בתאונות דרכים.