תא"מ 35277-04-10

תקציר

התובעים והנתבעים הם בעלי קרקעות שכנים אשר חלקו על עלויות בניית קיר בטון תומך בין נכסיהם. התובעים טענו כי החומה, הבנויה על אדמתם, צריכה להיות ממומנת חלקית על ידי הנתבעים שכן היא ממוקמת במיצר המפריד בין חלקותיהם ומיטיב עם שני הצדדים. הנתבעים סירבו בטענה כי החומה נבנתה אך ורק על אדמת התובעים ומטעמם האישי. בנוסף, הם טענו כי התובעים פעלו בחוסר תום לב, שכן בעבר סירבו לחלוק בעלויות הקמת קיר תמך עם שכן אחר. בית המשפט מינה מהנדס מומחה, אשר עדותו תמכה בטענת הנתבעים כי החומה הייתה ממוקמת כולה על אדמת התובעים. עוד קבע המומחה, כי בעוד שהקיר מנע הצפות קרקע, ההצפות לא נבעו מהפרשי גובה בין הנכסים אלא נגרמו כתוצאה מתוכניות הבנייה של בית התובעים. חוות הדעת של המומחה, יחד עם ראיות נוספות, שכנעו את בית המשפט כי החומה נבנתה בהתאם לדרישות היתר הבנייה של התובעים ומטרתה העיקרית הייתה להקל על בניית ביתם. לפיכך, בניית החומה לא הייתה מהלך משותף, והנתבעים לא נהנו ממנה שלא בצדק. בנוסף, בית המשפט מצא כי חוק ההתעשרות אינו מחייב את הנתבעים להשתתף בהוצאות, שכן בניית החומה לא הייתה בראש ובראשונה לטובתם. התובעים חויבו לשאת בהוצאות המשפט של הנתבעים, בסך של 1,500 ₪, מאחר שהנתבעים חזרו בהם מהסכם גישור קודם. משכך, פסק השופט לטובת הנתבעים, ודחה את תביעת התובעים מחוסר שחר.