ת"א 1505/99

תקציר

פסק הדין נסוב סביב תביעה לפיצויים מוגדלים בגין הפקעת קרקע פרטית בנווה יעקב, ירושלים, בעקבות פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) תש"ג-1943. התובעת, היורשת היחידה של בעל הקרקע המנוח, תבעה פיצוי נוסף מהמדינה, בטענה ששווי השוק של הקרקע גבוה מהסכום המוסכם של 25 ₪ למ"ר. בית המשפט הכיר בעקרונות קביעת הפיצויים – שוויה התיאורטי של הקרקע בעסקת שוק חופשי נכון למועד ההפקעה. היא גם הדגישה את אתגרי השמאות, נוכח הסובייקטיביות הכרוכה בכך והפער הגדול בין חוות הדעת של התובע וחוות הדעת של הנתבע. פסק הדין ניתח בהרחבה את שתי חוות הדעת וניסה לדלות נתונים רלוונטיים להערכת שווי שנערכה על ידי בית המשפט. מחלוקות מרכזיות שנדונו כללו את שיטת הערכת השווי המתאימה, השפעת תוכניות הפיתוח ויישום מקדם דחייה. בסופו של דבר קבע בית המשפט את שווי הקרקע על 50.80 ש"ח למ"ר נכון ליום 20.3.80, בניכוי 25 ש"ח למ"ר שכבר שולמו. התובעת הייתה זכאית ליתרת הסכום, צמודה ובתוספת ריבית. עם זאת, נוכח ההפרש המהותי בין הערכים בפועל לערכים הנתבעים, בית המשפט לא פסק לתובע הוצאות כלשהן. החלטה זו, המדגישה את תפקידו של בית המשפט בחילוץ נתונים רלוונטיים מחוות דעת שונות של מומחים, מדגישה את המורכבות של הערכת שווי מקרקעין בתיקי הפקעות.