ת"א 6478-12-22

תקציר

התובעים והנתבע חתמו על הסכם מכר לדירה שהייתה בעבר בבעלות אמם המנוחה של התובעים. הנתבעת לא שילמה את יתרת התמורה במועד שנקבע בהסכם המכר. התובעים שלחו לנתבעת מספר התראות והארכה סופית עד ליום 31.7.2022, לתשלום יתרת הסכום. מאחר והנתבע עדיין לא שילם, ביטלו התובעים את הסכם המכר ופינו את הנתבע מהדירה. התובעים תבעו פסק דין הצהרתי לפיו ביטולו של הסכם המכר היה כדין וביקשו לשמור על הפיצוי המוסכם הקבוע בחוזה, עליו ערערה הנתבעת. בית המשפט קבע כי התובעים ביטלו כדין את הסכם המכר שכן הנתבעת הפרה את החוזה באופן יסודי בכך שלא שילמה את היתרה במועד, וההתראות הבאות והארכה הסופית שניתנה על ידי התובעים לא ויתרו על זכותם לביטול. למרות שלבית המשפט הייתה סמכות להפחית את הפיצוי המוסכם, הוא מצא כי הנסיבות המיוחדות של המקרה, לרבות מערכת היחסים ארוכת הטווח בין הצדדים והיעדר ייצוג משפטי של הנתבע במהלך משא ומתן על חוזה, אינן מצדיקות את ביטול סעיף הפיצוי לחלוטין. עם זאת, בית המשפט הפחית את הפיצוי המוסכם מ-220,000 ₪ ל-100,000 ₪, וקבע כי הוא בלתי סביר ביחס לנזק הנראה לעין. התובעים חויבו להשיב את יתרת סכום המקדמה של הנתבעת, בהפרשי ריבית והצמדה, בתוך 45 יום. בנוסף, חויב הנתבע לשלם לתובעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, בסך 12,000 ₪, בתוך אותה תקופה.