ע"א 15/64

תקציר

התיק סובב סביב אישה, אלה מוזס, שתבעה את בעלה, יוסף אריה מוזס, למזונות. אלה הגישה במקור תביעת מזונות בבית דין רבני בשנת 1959, אך מאוחר יותר ניסתה למשוך את תביעתה. לאחר כמה התלבטויות, בית הדין הרבני דחה בסופו של דבר את תביעתה בשנת 1960. אלה פנתה לבית המשפט המחוזי בשנת 1963 בבקשה למזונות. יוסף טען כי בית המשפט המחוזי נעדר סמכות משום שתביעתה של אלה עדיין תלויה ועומדת בבית הדין הרבני. בית המשפט המחוזי קיבל תחילה את בקשתה של אלה, אך בהמשך דחה אותה, והסכים עם יוסף כי היא נעדרת סמכות. אלה ערערה על החלטה זו, ויוסף ערער נגדית על סכום המזונות הזמניים. בית המשפט העליון, בדעת רוב, קיבל את ערעורה של אלה, וקבע כי לבית המשפט המחוזי סמכות לדון בתיק. בית המשפט נימק זאת בכך שמאחר שבית הדין הרבני דחה את תביעתה של אלה, היא אינה תלויה ועומדת עוד, ולכן בית המשפט המחוזי יכול לדון בה. יתר על כן, הבחירה הראשונית להתדיין בבית הדין הרבני לא הקנתה סמכות שיפוט בלעדית לבית משפט זה, ולבית המשפט המחוזי הייתה סמכות מקבילה בתיקי מזונות. לפיכך, אלה יכלה להגיש את תביעתה לבית המשפט המחוזי. השופטים זוסמן והלוי היו ברוב, ואילו השופט זילברג התנגד, וסבר כי הבחירה המקורית של בית הדין הרבני הייתה צריכה להפוך אותו לבית משפט בעל סמכות שיפוט בלעדית, ולמנוע מאלה "להתמודד" בין הערכאות. בנוסף, זילברג פירש את החלטת בית הדין הרבני באופן שונה, וסבר כי דחה את תביעת המזונות של אלה ולא דחה אותה. באשר לערעורים על שיעור המזונות, דחה בית המשפט הן את ערעוריהם של אלה והן את ערעוריהם של יוסף, כאשר כל צד נושא בהוצאותיו.