בש"פ 3304/99

תקציר

המערער נעצר והוגש נגדו כתב אישום בגין תקיפה, איומים והחזקת סמים. המדינה ביקשה את מעצרו עד תום ההליכים, אך בית המשפט המחוזי הורה על שחרורו בערבות עם מעצר בית וערבויות כספיות. המערער לא עמד בתנאים וביקש שחרור ללא תנאים, אשר נדחה. עיקרו של הערעור הוא האם היה מקום לשחרר את המערער ללא כל תנאים, שכן הוא היה במעצר למעלה מ-30 יום ומשפטו לא החל. בית המשפט העליון דחה את הערעור והבהיר כי סעיף 60 לחוק סדר הדין הפלילי קובע שחרור רק בערבות או ללא ערבות, ולא ללא תנאים. בית המשפט הסביר כי המחוקק לקח בחשבון חוסר תום לב פוטנציאלי, ואיפשר לבתי המשפט להחליט על ערבות. עוד נקבע כי משפטו של המערער החל, חרף היעדר הודעה מוקדמת של 14 יום לסניגור, כנדרש בתקנות. פגם זה תוקן על ידי דחיית מועד התגובה על ידי השופט. בנוסף, ציין בית המשפט כי המשך מעצרו של המערער היה מוצדק בשל חומרת העבירות והצורך להבטיח את נוכחותו במשפט. יתר על כן, תנאי מעצר הבית, אף שאינו מוזכר במפורש בחוק הרלוונטי, יכול להיכלל כתנאי ערבות לפי שיקול דעתו של בית המשפט. בהתחשב בשיקולים אלה, הסכים בית המשפט העליון להחלטת בית המשפט המחוזי, תוך שימת דגש על שחרורו של המערער בתנאי הערבות הקיימים, עד להכרעת בית המשפט.