תפ"ח 39519-03-22

תקציר

להלן ניתוח משפטי מקיף של הכרעת הדין, תוך התמקדות בעקרונות משפטיים וחידושים אפשריים, בהתבסס על המידע שסופק: **רקע משפטי:** הכרעת הדין עוסקת במקרה של נאשם, אחמד נסלה, שהורשע בשני אישומים של מעשה טרור של ניסיון לרצח, על פי סעיף 305(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בצירוף סעיף 37 לחוק המאבק בטרור, התשע"ו-2016. הנאשם הודה בעובדות כתב האישום, אך טען להגנת אי-שפיות הדעת וכן טען שלא התקיים בו היסוד הנפשי הנדרש. **עקרונות משפטיים מרכזיים:** 1. **סייג אי-שפיות הדעת (סעיף 34ח לחוק העונשין):** זהו עקרון יסוד במשפט הפלילי, הקובע כי לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה כולו תוצאה של מחלת נפש, או שהיה חסר יכולת של ממש להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו, או להימנע מעשיית המעשה. בית המשפט בחן בהרחבה האם הנאשם עומד בתנאים אלו, תוך שהוא מסתמך על חוות דעת מומחים ועל הראיות שהוצגו. * **הכרעת בית המשפט:** בית המשפט דחה את טענת אי-שפיות הדעת. הממצא העובדתי המרכזי שנקבע הוא כי הנאשם אינו לוקה ב"מחלה" כמשמעותה בסעיף 34ח, וכי לא היה חסר יכולת של ממש להבין את מעשיו או להימנע מהם. נקבע כי לא התקיים קשר סיבתי בין מחלה (שאינה קיימת) לתובנת הנאשם. * **ההליך המשפטי:** הניתוח המשפטי התמקד בהשוואת חוות הדעת של המומחה מטעם המדינה (ד"ר ברש) לזו של המומחה מטעם ההגנה (ד"ר מסאלחה). בית המשפט העניק אמון רב בעדותו של ד"ר ברש, תוך שהוא מצביע על קשיים מהותיים בחוות דעתו של ד"ר מסאלחה, לרבות: * אי-התמודדות עם הקריטריונים הנדרשים להוכחת אי-שפיות הדעת. * התמודדות חלקית או לקויה עם סוגיות מרכזיות כמו מגמתיות והתחזות. * אי-התייחסות ראויה לנושא השימוש בסמים. * הסתמכות על אבחנה שונה מזו שניתנה על ידי פסיכיאטר אחר (ד"ר אבו טיר) אשר בדק את הנאשם קודם לכן. * **חידוש/הדגשה:** בית המשפט מדגיש את ההבחנה בין אבחנת "מחלה" (הנתונה לרופא) לבין אבחון "עניינים ובעיות בתחום הנפשי" (הנתון לפסיכולוג), וקובע כי חוות דעת של פסיכולוג קליני אינה יכולה להחליף אבחנת רופא בנוגע למחלת נפש לצורך סייג אי-שפיות הדעת. 2. **היסוד הנפשי (Mens Rea):** העבירות המיוחסות לנאשם דורשות הוכחת יסוד נפשי מיוחד. * **עבירת ניסיון לרצח (סעיף 305(1) לחוק העונשין):** בית המשפט דן בשאלה האם נדרשת "כוונה רגילה" או "כוונה תחילה". בשני המקרים, נקבע כי היסוד הנפשי הנדרש הוכח. * **כוונה להמית:** בית המשפט קבע כי הוכחה כוונה להמית. הניתוח מתבסס על: * **אופי המעשה:** ניסיון לשסף את הגרון נחשב כמעיד על כוונה להמית. * **נחישות חוזרת:** הנאשם לא הסתפק בניסיון הראשוני, אלא שב וניסה לפגוע, מה שמעיד על נחישות. * **הודאות מפורשות:** דברי הנאשם לחוקר טיירה, בהם הודה כי כוונתו הייתה לרצוח וכי הוא "הרוצח", נחשבו כראיה מכרעת. * **סותרות:** הניסיון של הנאשם לטעון כי סירב למות "כשהיד" (כלומר, על ידי חיילים) בעודו מבצע את המעשים, נתפס כסותר את הראיות. * **שימוש בסכין יפנית:** בית המשפט דוחה את הטענה כי שימוש בסכין יפנית מעיד על העדר כוונה להמית, ומציין כי פסיקה קבעה שניתן לבצע עבירת ניסיון רצח גם באמצעותה. * **חומרת הפציעות:** אף על פי שהמתלוננים שרדו, חומרת הפציעות (חתך בצוואר, דקירות) מצביעה על כוונת פגיעה משמעותית. * **הכנה:** הוכח כי הנאשם נשא סכין עמו (באישום הראשון) וכי הצטייד בסכין נוספת ושאל שאלות מקדימות (באישום השני), מה שמלמד על רכיב ההכנה. * **העדר קנטור:** נקבע כי לא היה כל קנטור מצד המתלוננים, שתקף הנאשם "סתם כך". * **מעשה טרור (סעיף 37 לחוק המאבק בטרור):** נדרש להוכיח כי המעשה נעשה "מתוך מניע מדיני, דתי, לאומני או אידאולוגי". * **מניע אידיאולוגי:** בית המשפט קבע כי הוכח קיום מניע אידיאולוגי. הראיות לכך כוללות: * שאלת הנאשם את המתלונן השני אם הוא ערבי. * דברי הנאשם לחוקר טיירה, לפיהם ביצע את מעשיו מתוך "הגנה על הדת" ונוכח "החוקים שלהם ולשלוט במדינה והנוכחות שלהם במדינה הזאת". * התייחסות הנאשם ל"מואחידון" ול"ח'ליפות האסלאמית", המעידה על תפיסת עולם אידיאולוגית קיצונית. * **חידוש/הדגשה:** הניתוח של בית המשפט בנוגע ל"מואחידון" מהווה התייחסות היסטורית-משפטית למגמות אידיאולוגיות קיצוניות. בית המשפט מדגיש כי העובדה שהנאשם קישר את מעשיו לאידיאולוגיה זו, גם אם היא אפלה, אינה מהווה "מחשבת שווא" בפני עצמה, אלא עובדה היסטורית. ההתמודדות עם הטענה שהנאשם בחר בשם "מואחידון" רק בשל משמעותו, ולא בשל התנועה ההיסטורית, אף היא מעניינת. 3. **מהימנות הנאשם וגרסתו:** בית המשפט בחן באופן קפדני את גרסתו של הנאשם, ובפרט את טענתו בדבר "ג'ין" ששלט בו. * **מגמתיות ושינוי גרסאות:** בית המשפט קבע כי גרסת הנאשם בדבר "ג'ין" (ששמו השתנה בין הבדיקות, ונוספו לו ארוסה וקשרים ספציפיים) היא מגמתית ובלתי אמינה. שינויי הגרסאות, הופעתם של סימפטומים חדשים רק בבדיקות מאוחרות, וההתאמה הסטריאוטיפית (גם אם שגויה) של תיאוריו למחלת נפש, כל אלו ערערו את אמינותו. * **התנהגות בחקירה ובבית המשפט:** בית המשפט הצביע על התנהגותו של הנאשם, לרבות תגובותיו בחקירה הנגדית (חיוך, התחמקות, שינוי גרסאות בנוגע להצטרפותו לאסלאם), כראיה לחוסר אמינותו ולמודעותו לסיטואציה. * **התמודדות עם טענת "ג'ין":** בית המשפט קיבל את עמדת ד"ר ברש, כי התיאור של "ג'ין" שנותן פקודות אינו עולה בקנה אחד עם מהלך חשיבה פסיכוטי טיפוסי, שכן פסיכוזה לרוב כוללת חוסר תובנה למציאות. 4. **חזקת הכוונה ופרשנות:** בית המשפט פירש את מעשיו של הנאשם לאור חזקת הכוונה, תוך שהוא דוחה ניסיונות לפרש את מעשיו באופן הממעיט מהיסוד הנפשי. * **מגע עם המתלוננים:** בית המשפט דחה את הטענה כי העובדה שהנאשם לא רצה לגעת במתלוננים (כי הם "כופרים") מעידה על היעדר כוונה להמית. להיפך, נקבע כי זה מעיד על אידיאולוגיה קיצונית שגרמה לו להימנע ממגע פיזי, אך לא מהכוונה להרוג. * **שבר הסכין:** טענת הנאשם כי השתמש רק בשבר הסכין, ולכן לא התכוון להמית, נדחתה כגרסה חדשה ובלתי סבירה, במיוחד לאור חומרת הפציעות. **חידושים משפטיים או דגשים מיוחדים:** * **הבחנה בין פסיכולוג לפסיכיאטר לעניין אי-שפיות הדעת:** הקביעה כי פסיכולוג קליני אינו מוסמך לאבחן "מחלת נפש" כהגדרתה בחוק לצורך סייג אי-שפיות הדעת, והצורך באבחנת רופא, מהווה הבהרה חשובה של הגבולות המקצועיים. * **ניתוח מפורט של היסוד הנפשי של "מעשה טרור":** הפירוט בנוגע להוכחת המניע האידיאולוגי, וכן ההתמודדות עם טענות הנאשם בנוגע ל"מואחידון", תורמים להבנת הדינמיקה המשפטית בהוכחת עבירות טרור. * **בחינת מהימנות והתמודדות עם טענות מגמתיות:** הכרעת הדין מציגה גישה קפדנית לבחינת טענות אי-שפיות הדעת, תוך התמקדות בהתנהגות המגמתית של הנאשם, שינויי הגרסאות, והתמודדות עם עדויות מומחים סותרות. * **הקשר בין שימוש בסמים למחלת נפש:** ההתייחסות לכך שפסיכוזה על רקע שימוש בסמים אינה פוטרת מאחריות פלילית (לפי סעיף 34ח לחוק העונשין), מחזקת את הסטנדרט המשפטי במקרים כאלה. **לסיכום:** הכרעת הדין מדגימה את המורכבות המשפטית בהוכחת עבירות טרור, ובפרט כאשר הנאשם מנסה להתגונן בטענת אי-שפיות הדעת. בית המשפט ביצע ניתוח יסודי של הראיות, בחן את חוות דעת המומחים, ודחה את טענות ההגנה על בסיס נימוקים משפטיים מוצקים, תוך שהוא מדגיש את החשיבות של הוכחת היסוד הנפשי, ובפרט המניע האידיאולוגי, ואת הצורך ביסוס טענות אי-שפיות הדעת על אבחנות רפואיות מהימנות.