ד"נ 3/70

תקציר

בערעור אזרחי 652/69 דן בית המשפט העליון במקרה של נכה צה"ל שטען כי שירותו הצבאי החמיר את מחלת הסכיזופרניה שלו. למרות חוסר היכולת לקשור ישירות בין מחלתו לשירות, הוא הפגין החמרה בשל תנאי השירות. שתי דעות רפואיות סותרות עלו בנוגע לאטיולוגיה של סכיזופרניה – האחת מחמירה, הקובעת כי רק אירועים חמורים יכולים לגרום למחלה, והשנייה מקלה, וטוענת כי אפילו לחץ צבאי טיפוסי עלול לגרום להתפרצות. ועדת הערעורים צידדה בתחילה בעמדה המחמירה, אך בית המשפט, בדגש על נימוקים משפטיים ולא רפואיים, הכריע לטובת התובע. בית המשפט טען כי כאשר חוות הדעת הרפואיות נתמכות באופן שווה ובלתי מוגדר, על המסגרת המשפטית לתת עדיפות לתובע, במיוחד נוכח ההשלכות החמורות של שלילת פיצויים שלא כדין. ההחלטה משקפת שיקולי מדיניות משפטית רחבים יותר, וממנה עולה כי העוול הפוטנציאלי שנעשה לחיילים נכי צה"ל כתוצאה מסירוב פסול עולה על העוול שנגרם למדינה מאישור שגוי. עם זאת, דעת מיעוט הביעה חשש מפני חריגה מנורמות ראייתיות מקובלות במשפט אזרחי והציעה להשאיר החלטות מדיניות כאלה לשיקול דעת המחוקק, תוך שהיא מזהירה מפני הרחבה משמעותית אפשרית של תובעים המקבלים הטבות. פסק הדין נותר בסופו של דבר על כנו, והדגיש את העדפתו של בית המשפט לטעות בצד של סיוע לחיילים משוחררים נכים כאשר הראיות הרפואיות אינן חד משמעיות.