ב"ל 17027-09-19

תקציר

השופטת, דפנה חסון-זכריה, דחתה את תביעת התובע נגד המוסד לביטוח לאומי משני טעמים עיקריים: התיישנות והיעדר ראיות התומכות בטענה לגופה. ראשית, השופט קבע כי התביעה הוגשה מעבר למגבלת הזמן של שנה הקבועה בתקנות הביטוח הלאומי להגשת תביעה נגד החלטת המכון. התובע טען כי יש לחשב את מגבלת הזמן מיום שהוציא את מכתב הדחייה מסניף הדואר, אולם השופט קבע כי הגורם המכריע הוא מועד מסירת ההודעה לתובע, אשר במקרה זה היה מעבר למגבלת השנה. עוד קבעה השופטת כי נימוקי העיכוב אינם נסיבות מיוחדות שיכולות להצדיק את הארכת המועד. לגופו של עניין טען התובע, דבוראי במקצועו, כי פגיעת גבו היא פגיעה בעבודה שנגרמה כתוצאה משלוש פעולות חוזרות ונשנות: הרמת חלות דבש, הרמת ארגזים ונהיגה ממושכת. השופטת בחנה את הטענות והראיות שהוצגו והגיעה למסקנה כי התובע לא הביא ראיות מספיקות לכך שפעולות אלה בוצעו שוב ושוב לאורך תקופה משמעותית, שהיא דרישה להכרה בפגיעה בעבודה על בסיס תיאוריית המיקרוטראומה. השופטת ציינה כי עדותו של התובע על תדירות ומשך הפעולות הללו אינה עקבית וחסרה דיוק. בנוסף, התובע לא הוכיח כי ביצע פעולות אלה לבדו, דבר המקשה על הערכת מידת מעורבותו. באשר לפעולת הנהיגה, התובע לא סיפק פרטים מספקים על אופי הכבישים, מספר שעות הנסיעה היומיות או כלי הרכב בהם נסעו, כנדרש בפסקי דין קודמים בתיקי מיקרוטראומה בהם היו מעורבים נהגים. בסיכומו של דבר, הגיעה השופטת למסקנה כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו ולכן יש לדחות את התביעה לגופה. זאת ועוד, השופטת העירה כי עיסוקה של התובעת היה כרוך בעבודה פיזית מאומצת, אך אין בכך כדי לעמוד בקריטריונים להכרה כנפגעת עבודה. לשני הצדדים הייתה הזכות לערער על ההחלטה לבית הדין הארצי בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.