ס"ק 62622-03-14

תקציר

המחלוקת נסובה סביב החלטת החברה המשיבה להפסיק ניכויים מסוימים משכר עובדיה, אשר לטענת המבקשים – ארגון העובדים היציג וועד העובדים – צריכים להימשך, שכן הם הוסכמו על ידי העובדים והיוו חלק בלתי נפרד מיחסי העבודה הקיבוציים. הניכויים המדוברים נוגעים ל: (1) פירעון הלוואות אישיות שהתקבלו מכספים המנוהלים על ידי האיגוד; (2) רכישות שבוצעו על ידי עובדים בקואופרטיב הצרכני של החברה; (3) רכישת כרטיסים למופעי תרבות וביקורים באתר מהוועדה. החברה נימקה את החלטתה בכך שהניכויים אינם חוקיים לפי חוק הגנת השכר, וביקשה להציג אותה כסוגיה משפטית גרידא. בית הדין ניתח בהרחבה את ההיסטוריה והאופי של הניכויים, ומצא כי הם הוסכמו על ידי העובדים והיו חלק מפרקטיקה קיבוצית ארוכת שנים, שמומנה לעתים קרובות במשותף על ידי החברה והעובדים. עוד הודגש כי ניכויים אלה היו לטובת העובדים והיו בעלי ממד קולקטיבי מובהק, שכן הם חיזקו את הקשר בין העובדים לארגון המייצג. בסופו של דבר, פסק בית המשפט לטובת המבקשים, ופירש את הסעיף הרלוונטי בחוק הגנת השכר באופן רחב כך שיכלול ניכויים בהסכמה אלה כ"תשלומים רגילים לוועד עובדי המפעל". החברה נדרשה להמשיך ולבצע את הניכויים, בכפוף להסכמת העובדים ולמגבלות מסוימות, עד למועד שבו יתוקן החוק או שהצדדים יסכימו על הסדר חלופי. פסק הדין הדגיש את אופיים הקיבוצי של הניכויים ואת תפקידם בחיזוק יחסי העבודה הקיבוציים, ודחה את ניסיונה של החברה להציג את הסוגיה כמשפטית בלבד. בית הדין גם דרש מהעובדים לספק הסכמה מפורשת בכתב לניכויים תרבותיים, שתועבר לחברה החל מספטמבר 2014. ההחלטה מחזקת את חשיבותם של הסכמים ופרקטיקות קיבוציים בעיצוב יחסי העבודה, ומדגישה את נכונותו של בית הדין לפרש את דיני העבודה באופן גמיש לקידום האינטרסים הקיבוציים ותפקידם של ארגוני העובדים.